החדשות הטובות: אני לא צריכה לחפש מי שתייה. הנוזל המיס את כל השלג ברדיוס חמישה מטרים.
החדשות הרעות: אני חייבת לעוף מפה, כי אם הפיצוץ לא משך לכאן מיועדים כל מי שיראה את המכתש הקטן בשלג ידע שמישהו היה פה.
אני ממלאת במים את שלושת הבקבוקים הריקים שלי ומכניסה אותם חזרה לתרמיל במהירות. כל שנייה היא קריטית. התיק מונח בבטחה על גבי ואני מתחילה לרוץ, כמה שיותר מהר ורחוק.
כעבור שעתיים של ריצה אני מרגישה שלא אוכל יותר להתקדם עוד צעד אחד וגומעת מהמים הקרים בלגימות גדולות תוך הישענות על עץ שחור עבה. הריקנות בבטני מעידה על כך שאני צריכה למצוא ארוחה, ובהקדם האפשרי.
היות ואני לא רואה בסביבה שום יצור חי - לא מיועד ולא בעל חיים - עיני סורקות את היער בחיפוש אחר צמחים, פירות, משהו.
לבסוף אני מאתרת שיח קוצני שלולא הלימודים במרכז האימונים הייתי טועה לחשוב שהוא קקטוס. בעזרת יריעת הניילון שמצאתי בתרמיל אני תולשת כמה עלים קוצניים ומקלפת אותם עם הסכין הקצר. מבפנים העלים צמיגיים וסגולים, עכשיו נותר לי רק לצלות אותם.
אני מתלבטת אם להדליק אש. מצד אחד, אם לא אבעיר מדורה לא אוכל לאכול. מצד שני, אש מושכת מיועדים.
בדיוק כשאני מחליטה לנסות להדליק אש נשמע רשרוש מבין השיחים שמאחורי. גופי מזנק קדימה מייד, ושני הפגיונות שלי נשלפים אוטומטית בכוננות.
"מי שם?" אני נוהמת. מי שזה לא יהיה, שינסה אותי. הוא עוד יתחרט שהעז להתקרב אלי. אבל במקום מיועד פורצת מבין השיחים ארנבת קטנה ושמנמנה, צחורה כשלג. רוק עולה בפי ואני צריכה לעצור בעצמי מלזנק על הארנבת הקטנה. ארוחה. ארוחה הרבה יותר מוצלחת מהעלים הקוצניים.
אבל כנראה שהסכינים הגדולות מפחידות אותה כי היא נרתעת ומתחילה לנוס לכיוון השני.
"חכי!" אני קוראת, ומבינה שאולי צעקות הן לא הכלי כדי לגרום לארנבת להתקרב אלי.
במקום זה הפגיונות נשמטים מידי ארצה ואני כורעת על ברכי, "בואי חמודה, אל תפחדי," אני לוחשת בקול מלטף. "אני לא אפגע בך."
היא מביטה בי בעיניה השחורות המפוחדות, ואפה הקטן רוטט מקור. ידי משתחלת לתיק במאמץ לא לעשות תנועות חדות שיבהילו אותה ומוציאה ממנו את הפירות המיובשים. אני זורקת את הפירות בשלג, יוצרת מסלול פתלתל מלא אוכל שיוביל אותה אלי. היא אולי שמנמנה, אבל היא נראית מורעבת. הארנבת מתקרבת אלי לאט לאט, בהתחלה בהיסוס ולאחר מכן בהתלהבות. כל אותו זמן אני לא זזה, רק צופה בסבלנות ביצור הפרוותי החמוד שמתקדם היישר אלי.
לבסוף הארנבת קופצת לברכי ומצטנפת בחיקי. אני מניפה את הסכין החדה והמעוקלת ונושמת עמוק, מתכוננת לקראת הנחתת מכת המוות -
הסכין נשמטת מידי ופוגעת בשלג. אני לא מסוגלת לפגוע בארנבת הקטנה. לא מסוגלת להכתים בדם אדום את הפרווה הלבנה הזאת. היא לא עשתה לי שום דבר, היא לא באה להזיק לי או לרצוח אותי. זה לא כמו להרוג מיועד, מיועד שאני יודעת שאם לא ימות אני החלופה שהרחפת תאסוף לתוך ארון הקבורה. שאם התותח שלו לא יירה, זה יהיה התותח שלי. הארנבת באה אלי כי היא בטחה בי. ואיך אני גומלת לה? הורגת אותה? צולה אותה על המדורה? לא בא בחשבון. ידי מלטפות את הפרווה הצמרירית שלה ולרגע אני מרגישה בטוחה, כאן איתה. רגש כזה לא אמור להיות אפשרי בזירה, כל תחושת ביטחון היא אשליה. רגשות בזירה הם מסוכנים באופן כללי ואני לא מסוגלת להרוג אפילו ארנבת.
"איך אני אקרא לך?" אני לוחשת. היא מתעטשת ואני מחייכת. "אני אקרא לך אפצ'י." אני אומרת בהחלטיות. האף שלה רוטט, כאילו היא רוצה לחייך. אני יודעת שזה משוגע, שזה לא בסדר, שאני לא יכולה לעשות את זה. אף אדם שפוי לא היה מתרכז בחיות מחמד בזירה. לא רק שהיא יכולה להזיק לי, היא גם יכולה לגרום לי להיראות רכרוכית בעיני נותני החסות. אבל פשוט לא אכפת לי. אם כבר אני עומדת למות, אני רוצה להינות מרגעי האחרונים בעולם ולא לסבול אותם בבדידות.
אפצ'י זוחלת לתוך תיק העור שלי ומתכרבלת בתוכו. לבינתיים אני מנסה להדליק מדורה כדי שאוכל להאכיל את שתינו, מה שמתברר כמשימה בלתי אפשרית על השלג. עיני מאתרות גבעה קטנה באופק ועולה לי רעיון. אני מעמיסה את כל הציוד בתרמיל ומתקדמת בצעדים חרישיים לכיוון הגבעה. כשאני מגיעה לפסגה אני שולפת את הנוזל הכחול והפעם נותנת רק לטיפה קטנה לנזול מהבקבוק.
הפעם אני יודעת מה יקרה אז אני מסתכלת בריכוז על השלג, ורואה את הכחול מחלחל בשלג, מתפשט ברדיוס של בערך מטר, ואז נשמע קול פצפוץ קטן וכל השלג נמס, הופך למים.
"מדהים." כמו שציפיתי, בגלל שהמסתי את השלג על ראש הגבעה המים נוזלים במורד המדרון התלול ומשאירים חלקה קטנה של דשא ואבנים. הדשא רטוב, התנאים לא אידאליים, אבל זה המיטב שיכולתי למצוא, כנראה.
אחרי מאמצים רבים אני מצליחה להדליק מדורה ומטגנת בשקט את העלים הסגולים, עד שנשמע קול ההמנון. בשמיים זרועי הכוכבים מופיעים הפרצופים של המיועדים שנהרגו היום. אני סופרת שבעה מיועדים. נותרנו שבע עשרה.
ההמנון נגמר ואני מרגישה סכין נצמדת לגרוני. "עזבו אותי!" לא שמעתי אותם. הם הגיעו בזמן ההמנון? "אתם עוד תתחרטו שהתקרבתם אלי!"
ראשי מסתובב אחורה בזהירות ואני רואה אותו.
את חברי הטוב ביותר, מצמיד לי סכין לצוואר.
את תומס.
***
סורי שלא העליתי אתמול פרק, הווטפאד עשה לי בעיות. בכל מקרה שבוע טוב לכולם אוהבת המונמוןן😍
YOU ARE READING
משחקי הרעב 4 - נקמה
Fanfiction#הושלם, תודה לאל# "נערוך סבב נוסף של משחקי הרעב עם ילדי הקפיטול," אומרת קוין. "למה לא?" משיבה ג'והאנה. "זה נראה לי הוגן מאוד. לסנואו יש אפילו נכדה. אני מצביעה בעד." ~ מתוך משחקי הרעב 3 ~ סיפורה של לוסי סנואו, נכדתו של הנשיא. לוסי נשלחת למשחקי הרעב ה...
