משחקי הרעב 4 - נקמה

פרק 8

מכירים את ההרגשה שאתם ממש נקשרים לבנאדם מסוים, אבל ברמה שהאדם הזה הוא אחד הדברים היחידים שעוברים לכם בראש, ובסימן הראש של עזיבה, כל העולם שלכם מתמוטט?

אפשר להרגיש שהוא לאט לאט מתרחק, והידיעה שאין מה לעשות עם זה הורסת אתכם מבפנים. וכשהוא עוזב לגמרי, אתם מרגישים שכבר אין מי שיחזיק אתכם.

כמו שובר גלים שמרסן את הגל, מונע ממנו להתפרץ. אבל ברגע ששובר הגלים נעלם, הכל מתנפץ, הגל שובר את עצמו והורס כמה אנשים ביחד איתו.

המועקה הזאת התחילה בחודשים הרבים שבהם חייתי בנפרד ממנו, במחוז שתיים עשרה, החודשים בהם לא התראינו.

המועקה התהדקה סביב חזי באסיף, כשהבנתי שנשארו לי חודשים מעטים לחיות לצדו.

כשלא החזיר לי נפנוף ביום המרכבות, הרגשתי שמשהו מתחיל לקרוס בתוכי, אבל התעלמתי מהסימנים לזה שהוא מתרחק, שהוא כבר לא פה איתי.

כשהיכה אותי באותו היום במרכז האימונים, הכאב הפיזי כאילו הדליק את הכאב הנפשי, ליבה את הלהבה שכילתה אותי מבפנים. אבל אז הוא עוד היה שם. עכשיו, כשתומס מצמיד את סכינו לגרוני, הדבר היחיד שנשאר הוא ריקנות. את המקום שתומס תפס ממלאת סערה, סערה שמשמידה את כל מי שהייתי ויוצרת לוסי חדשה. יופי חדש שצומח מתוך הכאב, מתוך השברים. והסערה הזאת מתפרצת החוצה, היא תהרוס את כל מי שיעמוד בדרכי.

תומס היה שובר הגלים שלי, האחד שריסן אותי, שמנע ממני להישבר. עכשיו הוא הלך, נעלם, הפנה אלי את גבו, ושום דבר כבר לא מונע ממני להתמוטט. הצרחה שמתגבשת בתוכי פורצת החוצה ומניעה את אברי קדימה. ידי נשלחת אחורה, אל תומס, וממרפקת לו את הבטן.
הוא מתנשף כאילו כל האוויר התרוקן לו מהריאות, ואני מנצלת את הרגע והודפת את היד שאוחזת בסכין.

תומס מנסה לתפוס אותי חזרה, אך אני מהירה ממנו ומפילה אותו על הארץ בעזרת בעיטה מכוונת היטב לחזה שלו. מיומנויות ההיאבקות שלי רק הולכות ומשתפרות, מעולה.

רגלי מועכת לו את היד ותומס מאבד שליטה באחיזתו בסכין. אני חוטפת את הסכין מהקרקע ונותנת לידי לרחף סנטימטרים ספורים מעל חזהו של תומס. "תן לי סיבה אחת," הוא מביט בי בבעתה. "תן לי סיבה אחת לא לעשות את זה, חתיכת חלאה!"

"אנ- אני עושה את זה בב- בשבילך!" הוא מגמגם.

המשפט הזה מצליח לערער אותי לגמרי. "בשבילי, הא? מה אתה עושה בשבילי? הורג אותי?"

"כ- כן! אני הורג אותך בשבילך!" זהו, זה הקש ששבר את גב הגמל. אני מניחה לסכין שלי לשקוע קצת בלחי תומס, ובוהה בדם הניגר בתחושת סיפוק. הוא לא צורח. לא מוציא הגה. "למה אתה לא צועק?" אני מתיזה, "ומה זאת אומרת שאתה הורג אותי בשבילי?"

"אני הורג אותך כי זה הדבר היחיד שיעזור לי לשרוד!" הוא לוחש, "אני יודע שאת לא תצליחי לצאת מפה בחיים, זה לא סוד. ואני גם יודע שאם את לא תשרדי, את תרצי שאני אנצח. אני מכיר אותך הכי טוב בעולם, את האדם הכי חשוב לי ואני יודע שזה הדדי."

אני מביטה בו בזעזוע. "אתה באמת חושב שאני רוצה שתחייה? אחרי כל מה שעשית לי? לגמרי ירדת מהפסים. אם רק היית מבקש" - דמעה בלתי רצונית מתגלגלת במורד לחיי ואני מקללת אותה בלבי על כך שהיא מציגה אותי באור כזה חלש - "הייתי עושה הכל - הכל! - כדי להציל אותך. אבל הפנית לי עורף, מעלת באמוני ללא תקנה. אני לעולם לא אסלח לך; הדבר היחיד שאני רוצה עכשיו זה שתמות." אני מחזירה את הסכין לחזה שלו ונושמת עמוק -

"לוסי! בבקשה!" הוא לוחש, "אני מתחנן, בבקשה אל תעשי את ז- זה, אני מצטער על הכל רק תני לי ללכת!" הוא לא מרים את הקול, מוזר. בשלב הזה הוא כבר אמור לצרוח.

"למה אתה כל כך שקט?" אני שואלת, "יש משהו שאני צריכה לדעת?" ואז עולה במוחי עוד שאלה. "למה דווקא אותי אתה בא להרוג? למה אתה לא פשוט מקווה שיפול בגורלו של מישהו אחר לשלוח יד בנפשי אם אני חשובה לך כמו שאתה אומר?" עיניו של תומס נפערות ואני קוראת את מחשבותיו כאילו הוא ספר פתוח. הוא אף פעם לא התמחה בהסתרת רגשותיו. "יש משהו שאתה לא מספר לי."

הוא עונה מהר מדי. "לא. אין שום דבר," אני מחזירה את הסכין לפניו. "אתה בטוח?"

"אלודי ושרלוט ופלורנס - המיועדים ממחוז עשר - הם אמרו שאם אני אוכיח את עצמי ואראה שאני מסוגל להתנתק ממך לגמרי, אני אוכל להישאר איתם בברית." תומס בולע רוק. "אם לא - הם - הם יגמרו איתי."

"אני מבינה," הוא לרגע מעז להביט בי בתקווה. "תצרח."

תומס נראה מבולבל. "מה... למה?"

"הם מספיק נאמנים לך כדי להיחלץ לעזרתך נכון?" אני לא מחכה שהוא יענה. "אז הם יבואו ויהרגו אותך בעצמם, אני אומר להם שריחמת עלי מאחר שאני לא מסוגלת לפגוע בך בעצמי." עד ששטף המילים הזה פרץ מפי לא הבנתי כמה זה נכון; אני פשוט לא מסוגלת לפגוע בו, גם אחרי כל מה שהוא עשה לי. תומס שותק ולא מוציא הגה. " לגרום לך לצרוח בדרך הקשה?" אני מקרבת את הסכין לפניו, "שלוש," עיניו מתרוצצות בפראות, מחפשות מוצא, "בבקשה לוסי, אני מתחנן." אני ממשיכה."שתיים," אני מלטפת את העור הרך שמתחת לעין הימנית שלו בעזרת הצד הקהה של הסכין. "אח - "

"טוב בסדר!" הוא צועק במלוא הגרון. "הצילו!"

נשמע רשרוש בין העצים. אלה בטח בני הברית שלו, אני לא מסוגלת להתמודד גם איתם. "במידה ותשרוד," אני נוהמת ומעיפה מבט אחרון במי שהיה החבר הכי קרוב שלי, במי שהיה הנפש התאומה שלי. "אל תסמוך על אלודי. אני לא יודעת למה נכנסת איתה לברית מההתחלה." אני מוודאת שכל החפצים שלי ואפצ'י הארנבת אסופים בבטחה בתיק שלי ומתחילה לרוץ, שוב, עד שכוחותי אוזלים והעייפות משתלטת עלי. עוד לא גמרתי יום בזירה וכבר הספקתי כמעט-להרוג מיועד, לאמץ ארנבת ולסחוט את החבר הכי טוב שלי באיומי סכין. מה יהיה בהמשך?

"אפצ'י," אני ממלמלת וקורסת לארץ, "אני לא יכולה יותר, אנחנו חייבות למצוא מקום בטוח יחסית לנוח בו." היא משתחלת החוצה מתיק העור ובורחת הרחק ממני. אין לי כוח לרוץ אחריה, אבל אני בכל זאת מתקדמת כמה צעדים קדימה, נחושה להישאר איתה, לא מוכנה לאבד אותה. אבל היא רק נעצרת ליד עץ עבה ומחכה לי. מה היא זוממת?

"את גאונה," אני אומרת בהתפעלות, "את נכס!" אפצ'י צוללת לתוך המאורה הגדולה שבתחתית העץ, נסתרת לעיני כל. אני נכנסת מיד אחריה, ממקמת את התיק ושוקעת בשינה עמוקה.