משחקי הרעב 4 - נקמה

פרק 2

הקהל צועק ומריע בהתלהבות, הם לא מבינים, הם לא מבינים שהם עומדים להשתתף במשחקים. זה לא יהיה כמו כל שנה. הפעם ילדיהם הם אלו שיסבלו, שיעונו, שירצחו.

אני רוצה לנער אותם, להפסיק את השמחה המתפרצת. להוציא להם מהראש את המחשבה המעוותת שזה כבוד. החברים שלי עתידים להירצח. אני ארצח אותם בעצמי, ואחר כך אמות.

אני כבר עומדת על הבמה. קטניס לידי, מביטה בקהל המריע במבט נוקשה, אולי נזכרת במשחקים שלה.

הרמקול מצפצף וגבר גבוה, שחור שיער וכחול עיניים עולה על הבמה.

"היי קטניפ," הוא אומר בחיוך.

"גייל," אומרת קטניס, "אתה בטוח שאתה רוצה לעשות את זה?"

"אם אני רוצה לעשות את זה?" גייל מגחך, "אני חולם על זה כל רגע בכל יום ב-19 שנים האחרונות."

היא מניחה יד על זרועו. "בהצלחה,"

הוא קורץ לה ופונה אל הרמקול.

"ברוכים הבאים לטקס האסיף ה76 של פאנם," קולו מהדהד בכיכר הקפיטול ההומה. "מי ייתן והסיכויים תמיד יהיו לטובתכם!"

גייל מחייך חיוך ממזרי וקטניס צוחקת. ההבעה האטומה נעלמת מפניה, ומתחלפת במבט מסופק.

"כיוון שהנוהל השנה טיפה שונה," גייל ממשיך, "השמות יוגרלו לפי מחוזות. המיועדים ייצגו את המחוז שאליו יבחרו. נתחיל במחוז 12." הוא מחווה כלפי בידו. "מי יצטרף אל הגברת הנחמדה הזו?"

תחושת הבושה מציפה אותי אבל אני מרסנת את עצמי. אני לא אתן להם את הסיפוק ואראה מושפלת. במקום זה אני משקיפה על אנשי הקפיטול המשתוללים במבט קריר ואדיש.

גייל בוחש ארוכות בכדור הזכוכית ובוחר פתק אחד, פותח אותו וצועק לרמקול: "המיועד שייצג את מחוז 12 הוא צ'ארלס אג'ינדר!"

נער זר כבן 16 פורץ מהקהל, פניו מנוקבות בעשרות פרסינגים, חבריו טופחים על שכמו בעידוד, והוא מנופף לשאר ומחייך בטמטום כאילו זכה בלוטו.

הוא עולה על הבמה וגייל שואל, "יש מתנדבים?"
משתרר שקט של ציפייה ואף אחד לא מתנדב. כמובן, הם מחכים למחוזות השווים יותר.

"נעבור למחוז 11," הוא אומר. "הגברות ראשונות!"

הוא שולף פתק מכדור הזכוכית וקורא, "אלודי ארדיאנו!"

נערה ורודת שיער מצטרפת אלינו על הבמה, מרחפת מאושר.

אותה אני דווקא כן מזהה, ויש לי רגשות מעורבים לגבי בחירתה. מצד אחד זה לא ממש מפריע לי - הרי אני לא סובלת אותה. מצד שני אני טיפה לחוצה, אלודי תמיד היתה ידועה בסדיזם שלה. היא תמיד חלמה להיות אוכפת שקט, או גרוע מזה, קברניטת משחק. אם מישהי מתאימה לזירה - זאת היא.

גייל מוציא את הפתק הבא, "תומס שרלו־תופרז!"

לרגע אני לא קולטת. לרגע אני לא מבינה שהוא נבחר, ואט אט המחשבה מתגבשת בתוכי, ואני מגישה כאילו חור שחור עמוק נפער בחזי, מביא איתו את כל הפחד שהתאמצתי ההסתיר, את האימה מפני הזוועות שעתידי צופן לי.

תומס שרלו־תופרז. תומס שרלו־תופרז. השם מהדהד בראשי, ואני מרגישה כאילו ספגתי אגרוף בבטן. זה לא יכול להיות. לא תומס.

"את תשאי בתוצאות." קטניס אומרת בתודעתי.

תומס, הכל באשמתי! אני רוצה לצעוק כשהוא עולה מהקהל, שערו הכחול מתבדר ברוח ועיניו האפורות נוצצות בחרדה. לרגע הוא מישיר אלי מבט ואז מסב את עיניו במהירות.

כל החזות האמיצה שלי מתנפצת, הדמעות שוטפות את פני ומטשטשות את ראייתי, ברכי פקות, מניחות לי לקרוס על הבמה בצרחות.

אני בקושי מרגישה את אוכפי השקט שמקימים אותי בתקיפות וגוררים אותי מהבמה. אני לא מתייחסת לפני המוקרנות על המסכים ולגיחוכי הקהל. אני לא מוחה כשמתקרב אלי מחט ודוקר את צווארי, ואחר כך את זרועותי.

גדלנו יחד, התפתחנו יחד. הוא תמיד היה פה בשבילי, ואני הייתי כאן בשבילו. הוא מילא את תפקיד האח שמעולם לא היה לי, תומס היה הכל בשבילי. פעם אפילו היינו זוג, עד שהבנו שאנחנו לא חושבים אחד על השנייה בצורה הזאת, ותומס חזר להיות החבר הכי טוב שלי. אני אוהבת אותו כמו אח, כמו אב, כמו כל המשפחה שמעולם לא הייתה לי. ועכשיו הכל יתפוגג, יהרס, יוכתם בדם.

הייתי טיפשה, חשבתי שהם לא יגלו עליו. טעיתי. תומס ימות, ירצח, וזה יהיה באשמתי.

אני יודעת שלא יהיו מתנדבים, לא יאפשרו להם. זה רק עוד עונש חולני שמטילים עלי בגלל חוסר צייתנותי.

החרטה מבעבעת בתוכי, ולראשונה אני מרגישה פרץ שנאה יוקד כלפי סבי, על שהקים את המשחקים האלו מלחתחילה. בגלל המשחקים שלו אני אאבד את כל מה שיש לי; את החיים שלי, את תומס, את החופש לבחור.

אני מתייסרת בזיכרונות המוכתמים באיום המוות הקרב, ומחשבותי משתתקות רק כשערפל סמי ההרדמה והתרופות נושא אותי הרחק משם.