"אני מבינה," אני שוב אומרת. אית'ן משפיל את מבטו. הוא נראה... שבור. העיניים החומות המרוסקות שלו מביטות בי ומנדפות את כל הכעס ורוח הלחימה שאצרתי בליבי. "אני מבינה מה זה לאבד אח." אני לוחשת. "אמנם אין לי אחים... לפחות לא עד כמה שאני יודעת," אני מוסיפה במהירות, כי מי יודע כמה ילדים יש לפיניק אודייר? "אבל היה מישהו... הוא היה כמו אח שלי, והוא הרס אותי. הוא מת מבחינתי. פעם הייתי מוכנה לעשות בשבילו הכל, וכנראה שהייתי פועלת באופן דומה לשלך אם מישהו היה מענה אותו. אבל אתה לא צריך לעזוב. תנצח. תנצח בשבילה, ובשבילי."
נראה שסוף-סוף לכדתי את תשומת ליבו. אית'ן מסיט את שערו המוזהב מעיניו ומביט בי. "ואת?"
"מה איתי?"
"את לא רוצה לנצח? את באמת רוצה לתת את הניצחון" - שריר מפרכס בלחיו - "לאיש שרימה אותך?"
"לאיש שכמעט מת כדי להציל אותי." אני מתקנת אותו. "לאדם שדואג לי לאוכל ושומר על הגב שלי כבר ימים שלמים." לסתו מתהדקת, והוא שואל שוב ללא קול, את לא רוצה לנצח? "גם אילו הייתי רוצה לנצח זה לא היה קורה."
"מה זאת אומרת?" כתגובה אני חושפת את זרועי הימנית ומחליקה יד על קעקוע הוורד וקעקוע פתית השלג. ההבנה נוצצת בעיניו. "לפעמים אני שוכח..."
קולו דועך, ואני משלימה אותו. "שהיעוד שלי הוא מוות מלא ייסורים?" הוא פותח את פיו כמו כדי לומר משהו, אבל אני מעבירה נושא. נמאס לי לחשוב על המוות הקרב ובא שלי. אני מעדיפה להתמקד בהווה, ובתקווה. "ספר לי על אחותך."
לרגע אני חוששת שהוא שוב יסתגר, יקים סביבו מחדש את החומות שמאחוריהן הסתיר את הרצון שלו לנקמה על מות אחותו, אבל הוא צוחק במרירות ומתחיל לדבר. "היא... את בטח חושבת שהיה מטומטם מצדינו להתנדב יחד, אח ואחות, שום סיכוי שנחזור שנינו הביתה בחיים. אולי תהית אם הכבוד והכסף המובטחים סנוורו אותנו וגרמו לנו להפנות גב אל קול ההיגיון שצעק לנו שזה שגוי, שזה מסוכן. אבל לא, זה הרבה יותר מורכב מזה.
"אבא שלי... לא היה לו שום כבוד לנשים. למרות הכסף הרב שהיה לו, במקום לשלם לשפחות הוא היה מעביד את אמא שלי ואת סטפני בפרך. אמא שלי לא שרדה. נטל העבודה היה כבד מדי, היא לא הייתה יכולה לשאת את זה. כשהייתי בן אחת עשרה מצאתי את הגופה שלה בעליית הגג בתהליך ריקבון מתקדם. נאמר לי שהיא נסעה לאיזה שוק רחוק מהבית לקנות.. אני אפילו לא זוכר מה. אבל זאת לא הנקודה. באותו הרגע התחוורה לי העובדה שהיא מתה בגללו, ושהוא החביא את הגופה שלה. ושאם אמא לא שרדה כל העבודה תיפול על סטפני, ובקצב הזה לא תהיה רק גופה אחת בעליית הגג. סירבתי לתת לגורל הנורא הזה ליפול על סטפני, אז התחלתי לתכנן בקפידה את הרצח של אבא שלי.
"הייתי הנסיך הקטן שלו, הוא לא חשד בכלום. יצאנו לציד למטרת ההנאה שבהרג החיות, וכשהוא סובב את הגב- יריתי בו חץ. כדי שלא יחשדו בכך שאני הרוצח קרעתי את הגופה שלו עם סכין כדי לזייף מאבק בחיית פרא - עדיף שאני לא אכנס לפרטים - והשארתי שן של דוב יערות שאבא שלי היה עונד על שרשרת בעודו בחיים. אחרי זה נאלצנו לברוח. לא הייתי מוכן לקחת את הסיכון שבהישארות באחוזה של אבא שלי - אולי השארתי עקבות?
"החיים במנוסה היו קשים. אף פעם לא הפסקנו לחשוש מפני היום בו יתפסו אותנו. לא יכולנו לגור באחד מרחובות הקפיטול כמו אזרחים רגילים, אז חיינו ביער. מרד המחוזות בקושי נגע בנו, אבל בכל זאת שמענו על חילופי ההנהגה שהתרחשו בפאנם. העובדה הזאת לא ממש הפריעה לנו, עד שהכריזו על משחקי הרעב." היגון מבזיק על פניו, אך הוא ממהר לעטות על פניו הבעה שלווה. "כששמעתי על כך, קיבלתי את ההחלטה השגויה ביותר בחיים שלי. החלטתי להתנדב להשתתף במשחקים. הייתי זקוק לכסף ולעושר המובטחים כדי לגדל את אחותי הקטנה, היא הייתה רק בת ארבע עשרה. ומלבד זאת" - הוא מחייך במרירות - "מי מתאים למשחקים יותר ממני? אני רגיל לחיי הפרא, אני יודע איך לשרוד, להרוג. אני מסוגל לנצח. היא הייתה צריכה לגור בבית חם ולנהל חיים שלווים עם חברים וחברות שיאהבו אותה ויתמכו בה. באשמתי נהרסו לה החיים, אז כשמצאתי דרך לתקן לה אותם - קפצתי על ההזדמנות. קראו את שם המיועד שייצג את מחוז שתיים ותפסתי את מקומו."
אני חוששת להפר את שטף דיבורו, אבל אני לא מצליחה להתאפק ופולטת, "זאת לא אשמתך. אתה הצלת את חייה, לא הרסת אותם. אבא שלך שיעבד אותה, אתה עשית את הטוב ביותר כדי שהיא תזכה לנעורים בריאים וטובים." אני מתכווצת מהמחשבה שאית'ן נשא בתוכו את כל האשמה הזאת כל הזמן הזה, והכל בגלל האב הנוראי שהיה לו.
"אולי מוות מידי אבא שלי היה עדיף על הגורל שציפה לה בהמשך." הוא מזדקף. "לא הייתי מתנדב אילו ידעתי שהיא תתפוס את מקומה של הנערה ממחוז אחת לאחר שעליתי לבמה. הכנתי לה אספקה שתועיל לה לחודשים שאיעדר ואלחם על חיי בזירה."
"מה קרה בעצם? איך היא הגיעה למצב של עינויים בידי מיועד אחר?"
"בדיוק כמו שעשיתי איתך, תכננתי איתה מלכודת. היא הייתה אמורה לספק הסחה בזמן שאני יורה במיועדים שתקפנו היום. אבל אחד המיועדים תפס אותה - קראו לו פלורנס - והכין מופע ראווה לקהל. הוא כרת כל אצבע שלה באיטיות משוועת בזמן שאני עמדתי מהצד ולא יכולתי לעשות כלום בגלל שחבריו הקיפו אותו מכל כיוון ולא נתנו לאף אחד להתקרב. כשהוא קירב את הסכין אל החזה שלה לבסוף, החלטתי ששום דבר לא משנה לי. יריתי חיצים לכל עבר בלי אפילו לנסות לכוון. הם נבהלו מהתקיפה הפתאומית והתחילו לנוס על נפשם. זה השאיר לי פנאי לקחת את הגוף של סטפני - את מה שנשאר ממנו - ולברוח. ואז הגיע האייל." קולו נשבר והוא לא טורח להסב את מבטו כשדמעה קטנה מתגלגלת על לחיו. אני מניחה יד על כתפו ובצעד נועז מושכת אותו לחיבוק ארוך. הוא נאחז בי בחזקה, כאילו אני העוגן היחיד שמחבר אותו לקרקע.
אית'ן מתנתק ממני כשקול צעדיה החפוזים של אפצ'י מגיעים לאוזנינו. אנחנו מספיקים רק לראות אותה נבלעת בין השיחים כשקול צעדים כבדים ומאיימים יותר מהדהדים מהכיוון הנגדי.
אני מצליחה לדחוף את אית'ן ואותי מטווח ההכשה של הנחש רגע לפני שמלתעותיו נסגרות על אחד מאיתנו.
האייל הארסי. שוב.
***
אחרי בערך שבועיים שלא העליתי מצאתי את הזמן לכתוב פרק , אז אני מקווה שתהנו ממנו.
זה אחד הפרקים האהובים עלי, היה פשוט כיף לכתוב אותו. אוף זה פשוט עצובב.
בנימה זו אני מאחלת לכולכם לילה טוב וחלומות פז.
YOU ARE READING
משחקי הרעב 4 - נקמה
Fanfiction#הושלם, תודה לאל# "נערוך סבב נוסף של משחקי הרעב עם ילדי הקפיטול," אומרת קוין. "למה לא?" משיבה ג'והאנה. "זה נראה לי הוגן מאוד. לסנואו יש אפילו נכדה. אני מצביעה בעד." ~ מתוך משחקי הרעב 3 ~ סיפורה של לוסי סנואו, נכדתו של הנשיא. לוסי נשלחת למשחקי הרעב ה...
