בבית הספר לא למדתי, אלא בבית. הייתי שונה מדי, מוזר מדי.
כשהתחלתי לגלות סימנים של קסם, אפילו לא העזתי לחלום על להתקבל להוגוורטס. אולי תקווה קטנה, אבל זהו, לא יותר.
אתם יכולים לתאר לעצמכם עד כמה הופתעתי כשיום אחד חזרתי הביתה ומצאתי איש זקן, עם שיער וזקן כסופים ארוכים, יושב על הכורסא בביתי.
הסתכלתי על אבי בשאלה. "רמוס", אבי אמר לי, "זהו אלבוס דמבלדור, מנהל בית ספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות, והוא רוצה שתלמד שם."
"אבל אני לא יכול", אמרתי בבהלה.
"למה?", שאל אותי דמבלדור.
"אני...אני אדם זאב", עניתי לו, בלי להסתכל בעיניו.
"אני יכול לדאוג לזה", אמר דמבלדור.
"אתה תוכל לרפא אותי?", שאלתי בהתרגשות, אף שבליבי ידעתי את התשובה.
"לא", אמר דמבלדור בצער, "לא אוכל לרפא אותך, אבל אוכל למצוא לך מקום בו תוכל להעביר את ה..השתנות שלך."
לא יכולתי להאמין, אני עומד ללמוד בהוגוורטס!
"אז אתה מסכים לבוא ללמוד בהוגוורטס?", שאל אותי דמבלדור.
לא עניתי לו, רק חיבקתי אותו בחוזקה. נראה לי שהוא הבין.
YOU ARE READING
עד הירח וחזרה
Werewolfתודה על הכריכה הנפלאה ל @anabethlovegood תודה ל@holtemis על התקציר המדהים רמוס לופין ידע מאז ומתמיד שכנראה לא יזכה ללמוד בבית ספר, בטח שלא בטירת הוגוורטס עצמה. הרי איזה בית ספר יקבל ללימודים אדם זאב? לכן, כשמנהל בית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות הצי...
