הפעמון צלצל והלכתי לשיעור הבא, אבל לא יכולתי להתרכז בו. למחרת בארוחת הבוקר, ראיתי את הינשוף ששלחתי חוזר עם מכתב. הוא הניח את המכתב לידי ועף.
פתחתי את המכתב בחשש, אבל כל מה שהיה כתוב בו היה:
"לך לפרופסור מקנוגל".
"אממ... אני צריך ללכת", מלמלתי לחבריי.
חיפשתי את פרופסור מקנוגל ולבסוף איתרתי אותה ליד שולחן המורים.
"פרופסור מקנוגל?", שאלתי בחשש, "קיבלתי מכתב מהוריי והם אמרו לי ללכת אלייך..."
פרופסור מקנוגל קמה. "בוא רמוס", היא אמרה והובילה אותי למשרדה.
"ההורים שלך רצו לדבר איתך בפרטיות", היא אמרה, "אז תשתמש באבקת פלו ותלך להוריך."
דאגתי, זה חייב להיות מאוד רציני אם אני הולך להוריי.
ביד רועדת לקחתי את אבקת הפלו, הטלתי אותה לאח וקראתי: "משפחת לופין."
הסתחררתי עד שהגעתי אל האח בביתנו. אמי ואבי ישבו על הספה. "היי", קראתי בשמחה וחיבקתי אותם, אבל הם לא חיבקו בחזרה.
"מה קרה?", שאלתי.
"שב בבקשה", אמר אבי, בלי להסתכל בעיניי.
התיישבתי. הבנתי שמה שהוא הולך לספר לי גדול יותר ממה שחשבתי.
"כשהיית בערך בן 5, תפסתי איש זאב", אבי פתח, "הוא העמיד פנים שהוא מוגל קבצן, שהמום למצוא את עצמו בחדר מלא קוסמים. האנשים שהיו איתי האמינו לו, אבל אני לא נפלתי בפח. זיהיתי כמה מהמאפיינים שיש לאנשי זאב וביקשתי מהם להשאירו במעצר עד ליל הירח המלא, למחרת. הם צחקו עליי ואמרתי להם", הוא נעצר, "אמרתי להם שאנשי זאב הם חסרי נשמה, מרושעים ולא מגיע להם דבר מלבד מוות. הם הוציאו אותי מהחדר ושיחרו את איש הזאב. הקוסם שליווה אותו ניסה להטיל עליו לחש זיכרון כך שישכח את מה שקרה, אבל איש הזאב תקף אותו עם עוד שני אנשי זאב וברח. הוא שיתף את חבריו בדברים שאמרתי על אנשי זאב והם החליטו לנקום. למחרת בלילה, אתה ישנת במיטה, איש הזאב פרץ לחדרך דרך החלון ותקף אותך. הגעתי בזמן כדי להציל את חייך ולגרש את איש הזאב, אבל... מאותו יום אתה איש זאב".
הייתי המום. בקושי יכולתי לדבר, אבל הצלחתי לשאול: "מי... מי הוא היה? איש הזאב? זה שתקף אותי?"
"פנריר גרייבק", אמר אבי.
ידעתי את זה, הבנתי את זה, אז למה זה כל כך הפתיע אותי? ומה זה משנה בעצם, אם הוא פנריר גרייבק או כל אחד אחר? זה לא ישנה את מה שקרה.
לפתע נמלאתי כעס. אבל לא כלפי פנריר גרייבק, אלא כלפי אבא שלי.
"איך יכולת?", שאלתי בכעס, "איך יכולת לומר את הדברים האלה? זה לא פנריר גרייבק שהפך אותי לאיש זאב, אתה הפכת אותי לאיש זאב!", הטחתי בו בתוכחה.
"רמוס...", אמרה אמי בתחינה.
"די!", צעקתי. לקחתי קצת מאבקת הפלו ליד האח וצעקתי: "הוגוורטס!"
אני לא יודע איך זה עבד, מפני שקולי רעד כל כך עד שאפילו אני לא הבנתי מה אני אומר, אבל הגעתי להוגוורטס.
יצאתי במשרד של פרופסור מקנוגל, והיא הסתכלה עליי בדאגה. "אתה בסדר, רמוס?", היא שאלה.
לא עניתי, רק נענעתי בראשי ויצאתי מהמשרד.
חשבתי ללכת לחדר המועדון, אבל אז הבנתי שאני לא אוכל להתמודד עם זה.
התחלתי לרוץ, אני אפילו לא יודע לאן. ראייתי הייתה מטושטשת מרוב דמעות, אבל רגליי הובילו אותי לצריף המצווח. ישבתי שם, רועד ובוכה, עד החשכה. הירח היה רק חצי מלא הלילה.
הירח... הירח היה מלא בלילה בו ננשכתי, ושנאתי אותו מאז.
YOU ARE READING
עד הירח וחזרה
Werewolfתודה על הכריכה הנפלאה ל @anabethlovegood תודה ל@holtemis על התקציר המדהים רמוס לופין ידע מאז ומתמיד שכנראה לא יזכה ללמוד בבית ספר, בטח שלא בטירת הוגוורטס עצמה. הרי איזה בית ספר יקבל ללימודים אדם זאב? לכן, כשמנהל בית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות הצי...
