עברו כמה ימים, ובלי ששמתי לב, כבר הייתי בדרך הביתה עם ג'יימס, סיריוס ופיטר.
אמא ואבא שלי מאוד שמחו לקבל ממני מכתב, וענו שבטח שאפשר שאבוא עם חברים שלי.
בנסיעה הביתה, תכננו תוכנית מפורטת: יש את היום, מחר ואז חג המולד.
נגיע היום הביתה, אני אעבור את השינוי, ומחר נצא לחפש גלמים של ראש המוות.
"מה שטוב בעש הזה, שהזחלים שלו גדלים בקבוצות, והם נמצאים בגולם חמש שנים, ככה שבטוח יהיה שם גלמים", אמר פיטר ברכבת הביתה.
"אנחנו נוסעים כבר שנים", התלונן סיריוס, "אתם יודעים, כשאני אהיה גדול, אני אקנה לי אופנוע כזה, כמו של מוגלגים, ואני אגרו לו לרחף, ואז אני אוכל לעבור ממקום למקום בדקות!"
ג'יימס צחק. "אתה כנראה הבלק הראשון שחושב על דברים של מוגלגים", הוא אמר.
ניסיתי להקשיב לשיחה, אבל הייתי לחוץ מדי. עוד מעט אני אפגוש את אבא שלי, והלילה יש גם את השינוי...
הבאנו גם את עלי הדודא ובקבוקי הקריסטל אתנו, כדי לאחסן אותם במחסן שלי אחרי שנמצא את הגלמים.
לבסוף הגענו הביתה.
הייתי מאוד לחוץ, אבל הכרחתי את עצמי לנשום עמוק ולהירגע. ניגשתי אל הדלת ודפקתי עליה. אמא שלי פתחה אותה, ועד כמה שכעסתי עליה לא יכולתי שלא לחייך. למרות הכל, באמת התגעגעתי אליה.
התחבקנו, ואז היא פנתה אל החברים שלי. "ברוכים הבאים", היא קראה, "בואו, תיכנסו."
נכנסנו הביתה, וניסיתי לא להיזכר בפעם האחרונה שהייתי שם, ומה קרה אז.
במטבח ישב אבא שלי.
קפאתי לרגע כשראיתי אותו, והוא הביט בי במבט מודאג. שנינו היינו נבוכים ולא ידענו מה לעשות, ולבסוף יצא לנו מין הנהון-נפנוף-לחיצת יד כזאת.
באותו הרגע החברים שלי נכנסו ומיהרתי לגשת אליהם, מנתק את קשר העין עם אבי.
"הבית שלך מדהים", אמר פיטר.
"תודה", עניתי במבוכה.
ג'יימס חייך אליי. "אז איפה אנחנו ישנים?", הוא שאל.
"בסלון", אמרתי להם.
כשנכנסנו לסלון ראינו שאימא שלי כבר אירגנה מזרונים ומצעים על הרצפה.
סיריוס צנח על אחד המזרונים. "טוב, יהיה ממש כיף כאן! נוכל לעשות מסיבת פיג'מות ולהישאר ערים על הלילה ו-", הוא הסתכל עליי ונזכר מה קורה הלילה.
חייכתי אליו וניסיתי לגרום להם להבין שלא אכפת לי. "אפשר לעשות את זה מחר", הצעתי בקלילות. סיריוס הנהן, אסיר תודה.
"בואו לאכול!", אימא שלי קראה לנו מהמטבח.
הזמן עבר במהירות, ובלי ששמתי לב כבר הגיע הערב. התחיל להחשיך, וידעתי שעוד מעט יעלה הירח המלא.
"תנסו לישון", אמרתי לחברים שלי והם הנהנו.
ניסינו לשמור על מצב רוח טוב אבל האווירה הייתה מתוחה מדי.
לפתע סיריוס חיבק אותי. "תשמור על עצמך, בסדר?", הוא שאל. הנהנתי, מופתע. גם ג'יימס ופיטר הצטרפו לחיבוק, ואז כולם עזבו אותי.
"רמוס? הגיע הזמן", אבא שלי קרא לי.
הוא עמד ליד המחסן וראיתי שהוא לחוץ, אולי אפילו יותר ממני. נשמתי נשימה עמוקה ונכנסתי למחסן. הוא היה ריק לגמרי, כדי שלא אפגע בטעות במשהו חשוב. חוץ מעצמי, כמובן. התיישבתי על הרצפה הקרה, וחיכיתי. הלילה היה בהיר, ככה שלא הייתי צריך לחכות הרבה זמן. כעבור רבע שעה, כבר הייתי זאב.
קמתי בבוקר מרעש של דלת נפתחת, וראיתי את אבא שלי נכנס למחסן. הוא החזיק בידו קופסת תרופות, שהיו טובות, אבל לא כמו מדאם פומפרי.
אני לא יודע אם זה היה הטשטוש שחוויתי אחרי שנהפכתי לזאב, או ההקלה שזה נגמר, או אולי שפשוט התגעגעתי אליו, אבל לפתע קמתי וחיבקתי אותו. הוא הפיל את קופסת התרופות וחיבק אותי בחזרה.
"אני מצטער", הוא לחש. לא עניתי, רק חיבקתי אותו חזק יותר.
לבסוף הוא הרפה ממני והתחיל לטפל לי בפצעים. השריטות היו רבות יותר הפעם, כנראה בגלל שהדבר היחיד שבו יכולתי לפגוע היה אני. אבא שלי היה מיומן בטיפול בשריטות שלי, אבל הן עדיין נראו כמו שריטות חדשות. הן כבר לא דיממו, אבל היו אדומות וכואבות.
אבא שלי גמר לטפל בי ואחז בכתפיי. "אתה מוכן?", הוא שאל.
קצת חששתי ממה שהחברים יגידו כשיראו אותי, אבל נשמתי עמוק והנהנתי.
הלכתי לסלון באיטיות, וכשהגעתי הם מיד קפצו עליי בחיבוקים. "אתה בסדר?", ג'יימס שאל, "שמענו יללות...", הוא הצטמרר.
לאחר כמה דקות דחפתי אותם ממני. "אני בסדר, באמת. אני כבר רגיל לזה", אמרתי בחיוך עצוב.
פיטר נענע בראשו. "אי אפשר להתרגל לזה."
***************
אז אחרי חודשיים שלא העליתי פרק, עלה אחד חדש. בסוף זה דווקא יצא פרק יחסית ארוך. סליחה שלקח לי כל כך הרבה זמן להעלות את זה, אני אני מעתיקה את זה מהמחברת למחשב, אז אני צריכה הרבה זמן פנוי.
הסיום של הפרק לא כל כך טוב, כי סוג של עצרתי את זה באמצע, אז אני אשמח תנסו להתעלם.
אם אתם מוצאים טעויות תודיעו לי ואתקן את זה.
ביי! מקווה שנהנתם!
YOU ARE READING
עד הירח וחזרה
Werewolfתודה על הכריכה הנפלאה ל @anabethlovegood תודה ל@holtemis על התקציר המדהים רמוס לופין ידע מאז ומתמיד שכנראה לא יזכה ללמוד בבית ספר, בטח שלא בטירת הוגוורטס עצמה. הרי איזה בית ספר יקבל ללימודים אדם זאב? לכן, כשמנהל בית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות הצי...
