בערב, כשהשמש עוד זרחה, פרופסור מקנוגל הגיעה לקחת אותי. פחדתי כל כך, לאן אני עומד ללכת? היא לקחה אותי לעץ, שענפיו זזו ללא הפסקה וחבטו באוויר.
"זו הערבה המפליקה", אמרה לי פרופסור מקנוגל, "היא נמצאת כאן כדי שאף אחד לא יתקרב למעבר."
"המעבר?", הסתכלתי סביבי וחיפשתי משהו שנראה כמו פתח.
"המעבר כאן, רמוס", פרופסור מקנוגל אמרה והצביעה על העץ.
"מה? איך נעבור לשם בלי שהוא יפגע בנו?", שאלתי.
כבר התחיל להחשיך, וידעתי שעוד מעט אשתנה. מקנוגל הרחיפה מקל ונגעה בסיקוס בגזע העץ. לפתע העץ קפא, וראיתי מנהרה שמובילה אל מקום לא ידוע.
"היכנס, רמוס", אמרה לי פרופסור מקנוגל.
זחלתי במנהרה וניסיתי לתאר לעצמי מה יהיה בסופה. אולי כלוב שבו אהיה בזמן שאני זאב? או יער שאוכל לרוץ בו? המנהרה נגמרה ונכנסתי לחדר.
החדר היה חדר רגיל, והיה יכול להיות שייך לכל אחד. כבר היה חשוך כמעט לגמרי, ועוד רגע הירח יצא.
"תישאר כאן, רמוס", פרופסור מקנוגל אמרה. "הדלת נעולה, ואני אנעל את המעבר אחרי שאלך, בסדר?", היא שאלה.
הנהנתי, משותק מפחד. גם אחרי 11 שנה עדיין לא התרגלתי לתחושה הזו.
אני לא יודע כמה זמן חיכיתי שם. היה מעונן, אז הירח הסתתר מאחורי העננים. לפתע הרגשתי משב רוח, אבל האוויר היה דומם. הבטתי אל החלון, ולשנייה ראיתי את הירח המלא, ואז שחור.
בבוקר התעוררתי לאור השמש שפרץ מבעד לחלון, ומיד נבהלתי. החדר השתנה כליל. כל הרהיטים היו מנופצים ומלאים בשריטות, הטפטים היו קרועים והרצפה הייתה מלאה כתמים, שאולי היו ריר... ואולי דם.
הייתי מלא בשריטות מדממות, שאני מניח שעשיתי אחרי שלא נותר לי מה להרוס.
מרוב יאוש, פחד, וכעס, התחלתי לבכות, והשריטות צרבו כאשר הדמעות פגעו בהן.
לאחר חצי שעה בערך הדלת של המעבר נפתחה ומדאם פומפרי נכנסה.
היא נרתעה כאשר ראתה את החדר ואני התכווצתי במקומי.
"כזה חוסר אחריות, להשאיר ילד קטן לבד כל פעם...", היא נענעה בראשה והתחילה לטפל בי.
כעבור כמה דקות ובקבוק אזוביון השריטות דהו ונדמו לצלקות ישנות.
"תודה פופי, זה מספיק", אמרה פרופסור מקנוגל, שנכנסה עכשיו לחדר.
מדאם פומפרי יצאה תוך כדי שהיא לא מפסיקה למלמל: "פשוט חוסר אחריות! חוסר אחריות!".
"איך אתה מרגיש?", שאלה פרופסור מקנוגל, "אתה בטח מאוד עייף."
הנהנתי, ורק עכשיו קלטתי כמה שזה נכון. בקושי יכולתי לעמוד, שלא לדבר על ללכת.
"אנחנו חוזרים עכשיו להוגוורטס", אמרה פרופסור מקנוגל, "הלימודים התחילו, אבל יש לך יום חופש."
היא תמכה בי כשיצאנו מהמנהרה עד שהגענו לחדר. קרסתי על המיטה, ובקושי הספקתי למלמל תודה לפני ששקעתי בשינה.
התעוררתי לקול צעקות וניסיונות השתקה קלושים.
"נו, אתם תעירו אותו", שמעתי מישהו אומר.
"מה?", שאלתי, עדיין חצי ישן.
"בוקר טוב, ישנוני", אמר ג'יימס וגהר מעליי, "השעה 6 בערב, בהחלט לקחת את הזמן."
"סליחה, ניסיתי להשתיק אותם", אמר פיטר בהתנצלות.
"הוא ממילא היה צריך לקום", אמר סיריוס, "מה קורה?"
"אני בסדר", אמרתי, "פשוט הייתי טיפה עייף אחרי הלילה."
"איך אימא שלך?", שאל ג'יימס.
"אמא שלי?", שאלתי בבלבול, "אה, היא מרגישה יותר טוב."
"יופי", אמר פיטר בשמחה, "אני מקווה שהיא תבריא."
הם המשיכו לדבר, אבל אני לא יכולתי להתרכז.
עד מתי אני אצטרך להסתיר את זה? כנראה לנצח.
היה כל כך טוב להיות עם חברים, ואם אני אספר להם הם לעולם לא ירצו להיות איתי שוב, וכנראה שיספרו לכולם. לא, לא יכולתי לספר להם.
YOU ARE READING
עד הירח וחזרה
Werewolfתודה על הכריכה הנפלאה ל @anabethlovegood תודה ל@holtemis על התקציר המדהים רמוס לופין ידע מאז ומתמיד שכנראה לא יזכה ללמוד בבית ספר, בטח שלא בטירת הוגוורטס עצמה. הרי איזה בית ספר יקבל ללימודים אדם זאב? לכן, כשמנהל בית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות הצי...
