"הארי היה ליטרלי החבר הכי טוב שלך מה לעזאזל קרה?" נייל שאל אותי תוך כדי שהלך במסדרון.
אני נאנחתי. "אני לא אוהב להיות קרוב לאנשים."
זה לא היה שקר מוחלט. הייתי מאוהב בהארי.
לא אהבתי אותו, הייתי מאוהב בו, אבל כל הרעיון של אהבה ולאהוב מישהו מפחיד אותי עד מוות. אני לא יודע איך נייל הצליח לעבור את "המבחן" הזה, אבל הוא עבר.
הוא היה היחיד שעבר אותו, ותכננתי להשאיר את זה ככה.
תמיד שמרתי מרחק מכולם אבל באמת כולם, לא רק מאנשים שיכולתי אשכרה לחבב.
לא ידעתי איך לאהוב מישהו ולא רציתי לפגוע במישהו בדרך שאני נפגעתי.
"אתה יכול לתת לי סיבה? כאילו הוא באמת פגע בך פשוט תזרוק אותו."
נייל אמר, תופס את הכתף שלי, "מה לעזאזל לו?" ( לו זה הכינוי שלי.)
"אני יכול להפסיק לבלות עם אנשים אם אתה רוצה. אתה יודע שאני עושה את זה כל הזמן."
יצאתי מהאחיזה שלו אבל נשארתי במקום.
"אתה הבן היחיד שלא זרקתי אותו."
(הערת המתרגמת: כשכתוב "לא זרקתי אותו" תתייחסו לזה כמו "לא הרחקתי אותו" סליחה שהפרעתי)
"אני יודעת שיש סיבה. תדבר איתי."
כרכתי את הידיים שלי ביחד והסתכלתי למטה.
סימן מאוד ברור שאני לא רוצה לדבר על זה.
"אתה לא סותם לי ת'פה. מה לעזאזל קרה? מה הוא עשה?"
"למה אתה חושב שהוא עשה משהו? ליאם גם לא עשה שום דבר והפסקתי לדבר איתו."
לא רציתי את השיחה הזאת. לא רציתי לחשוב כמה הארי היה פגוע כשאני ליטרלי עובר לידו ומתעלם ממנו כל היום. לא הייתי צריך לתת לקשר הזה להתקדם. זה אשמתי, לא אשמתו.
"אתה לא רוצה לעשות את זה, אתה רוצה
להיות-"
"אתה לא יודע מה אני פאקינג רוצה נייל!"
אני צעקתי. זה דבר טוב שזה היה אחרי בית ספר ולא היה אף אחד שהיה עד להתמוטטות הזאת.
"אף אחד לא יודע מה אני רוצה חוץ ממני!"
נייל צעד לאחור, מניד את ראשו.
"אתה לא יכול להמשיך לעשות את זה. אתה לא יכול להמשיך להרחיק את כולם, לואי!"
"אני אעשה מה שאני רוצה." אמרתי וירקתי עליו
הלכתי והתקרבתי לדלת היציאה מהבית ספר.
נייל תפס את הכתף שלי שוב. "לא, אני לא נותן לך לעזוב עכשיו, כי אם אתה עוזב זה אומר שהחברות שלנו נגמרה גם. ואני לא נותן לך להיות לבד לגמרי."
"יש לי את הסיבה שלי, נייל. אני לא רוצה להיות קרוב לאנשים, זהו זה. סוף הסיפור."
עצמתי את עיניי.
"למה לא? מה שומר אותך מלא לסמוך על אף אחד?"
"אני חייב ללכת הביתה" אמרתי במהירות.
"לואי-"
הלכתי החוצה ושמתי את הידיים שלי בכיסים.
מצמצתי, והדמעות מהר באו.
לקחתי נשימה עמוקה כדי להרגיע את פעימות הלב שלי שהלכו ונהיו מהירות יותר בכל רגע.
'אתה לא יכול לספר לאף אחד. זה הסוד שלך. אתה לא יכול לספר לאף אחד.'
הזכרתי לעצמי.
פתחתי את דלת ביתי והורדתי את הנעליים שלי.
הלכתי ישר לחדר שלי וסגרתי את הדלת,
שמתי את הטלפון בארון שלי.
"לואי?" הדוד שלי קרא, וקפאתי בזמן שסגרתי את הדלת.
"כן?" קראתי בחזרה, הולך לדלת של החדר שלי כדי לפתוח לו.
'אל תהיה שיכור. אל תהיה שיכור.'
זה מה שעבר לי בראש.
"הנה אתה." הוא גיחך, העיניים שלו חצי סגורות ונראות כאילו הוא היה שיכור מהתחת.
בלעתי רוק בזמן שהוא נכנס לחדר, סוגר את הדלת. "תהיתי איפה אתה." הוא אמר.
לא אמרתי כלום בזמן שהתקרב אליי וחיבק אותי.
הכרחתי את עצמי לחבק אותו בחזרה, ניסיתי לעצור את עצמי מלבכות שהרגשתי שהיד שלו עברה על הגב שלי למטה ולמעלה.
"אני עייף, אנחנו צריכים לנוח" הוא אמר.
הנדתי בראשי כשלא ראה, אין לי באמת מה לומר בנושא. אני יכול להתנגד אבל זה רק יהיה רע יותר בעתיד.
הוא היה גדול יותר מכדי לנסות להלחם בו, ובכנות, לא רציתי לנסות להלחם בו.
הוא היה גדול ממני רק בכמה שנים.
זה שהוא היה שיכור לא אומר שזה קל יותר להלחם בו.
____
תצביעו ותכתבו תגובה זה בדיוק שנייה אז מה אכפת לכם? וזה עוזר לי מלא (:
מה אתן חושבות על איך שלואי התנהג לנייל?
מה אתן חושבות על הדוד של לואי?
VOUS LISEZ
Lies {L.S } מתורגם
Roman d'amour*גמור* הילדות של לואי הייתה כל דבר חוץ מנורמלית. ההורים שלו והמשפחה שלו מתו מתאונת דרכים כשהוא היה בן שש, הוא מבודד את עצמו מאנשים, והוא משקר, הרבה. לא שהוא מתכוון לשקר, אלו שקרים שהוא מאכיל את עצמו מאז שדוד שלו לקח אותו לאחר התאונה. הבן אדם היחיד...
