בהיתי בקיר, דמעות יבשות על הפנים שלי.
זה היה מוקדם בבוקר, אולי חמש בבוקר.
הדוד שלי סוף סוף יצא מהמיטה.
"אני אוהב אותך ,לואי. תזכור את זה."
הוא לחש. הוא עזב את החדר שלי, וסגר את הדלת לאחר שיצא.
בקושי ספרתי עד שלוש לפני שהטחתי את ראשי בתוך הכרית. הזרועות שלי יהיו חבולות בקרוב
אם הן לא כבר עכשיו מלאות בחבולות , כל הגוף שלי כאב.
אני שמעתי את דלת הכניסה נפתחת ונסגרת,
ואז שמעתי אוטו מתניע. כשהמכונית נעלמה, דחפתי את עצמי מהמיטה, הלכתי למקלחתי ושמתי את המים הכי חמים שאפשר.
נכנסתי למקלחת, התכווצתי מכאב כי זה שרף
אבל נשארתי עם הזרם.
שפשפתי את הגוף שלי חזק, בידיעה שאני לא אפטר מההרגשה הזאת אבל הייתי צריך לעשות משהו.
יצאתי מהמקלחת והתלבשתי בבגדים הרגילים שלי: חולצה עם שרוולים ארוכים, הודי (סוודר)
וסקיני ג'ינס. שנאתי את הסקיני ג'ינס, אבל זה כל מה שהדוד שלי יקנה לי.
הכנסתי את ידי לתוך הכיס והלכתי לבית הספר.
נייל רץ אליי בשנייה שראה אותי.
הסתכלתי עליו וראיתי את הארי כמה צעדים מאחוריו. הם כנראה דיברו לפני שבאתי.
"למה לא ענית לטלפון שלך?" הוא שאל.
"לא אמור להיות טלפון, זוכר?" הקול שלי נשמע שטוח, אפילו לי.
לא התאוששתי, הייתי צריך להתאושש.
"מה קרה?" נייל שאל אותי באיטיות כשהסתכל אליי וראה שמשהו לא בסדר.
"אני בסדר, לא ישנתי הרבה אתמול בלילה."
נאנחתי, והמשכתי ללכת.
"לואי, אתה מלחיץ אותי, בבקשה." נייל התחנן, תופס את היד שלי, ומתוך אינסטינקט שחררתי את היד שלי משלו במהירות, הסתכלתי למעלה לעיניו הדומעות.
"אל תגע בי." לחשתי, עוטף את הזרועות שלי סביב עצמי. "אל."
"תגיד לי מה קרה!" נייל דרש.
"אתה לא עצמך, לואי!"
"אולי אני עצמי! אולי כל מה שאתה מכיר זה לואי המזוייף! חכה,זה כל מה שאתה יודע!"
הסתובבתי והמשכתי ללכת, מנסה לעצור את הדמעות.
"לואי!", קפאתי, לא הסתובבתי.
"לא." לחשתי בשקט.
הארי עבר להיות מולי, תופס את כתפיי.
אני צעדתי לאחור, מניד בראשי.
"מה הולך פה?"
"שום דבר, אני רק מנסה להגיע לכיתה."
הסתכלתי על הרגליים שלי.
"אני צריך ללכת."
"הבית ספר מתחיל רק בעוד חמש עשרה דקות.
תדבר איתי, לו. מה עשיתי?"
"אני לא יכול, אני צריך ללכת." דרשתי, מנסה לעבור אותו, רק כדי שהוא יחסום אותי.
"הארי, בבקשה." התחננתי.
"תסתכל עליי." הוא דרש. אני עשיתי את זה וכל מה שרציתי זה לברוח. "תגיד לי שאתה לא רוצה לבלות יותר, ותתכוון לזה."
"הארי-" התכוונתי להתחנן אליו לא לגרום לי לעשות את זה, אך הניד בראשו.
"לא, אם אתה לא רוצה, אז אתה צריך לי, אני לא-"
"אני לא רוצה לבלות איתך." אמרתי, לא מסתכל עליו ישר אחרי שאמרתי לו את זה.
הלכתי דרכו, הוא לא עשה שום דבר כדי לעצור אותי.
"אתה משקר." הוא אמר כשעברתי דרכו.
הפסקתי ללכת, הסתכלתי ישר אליו,
"למה אתה משקר?"
"כל מה שאי פעם עשיתי זה לשקר."
הארי הניד בראשו. "לא, לא כשאתה איתי. אתה כל כך כנה וכל כך פתוח-"
"זה הכל שקרים!" הצלחתי להגיד "כל מה שאתה יודע עליי זה הכל שקר! אין לי משפחה, אני מסכן כל הזמן, אין לי לאן לברוח חוץ מהפאקינג בית ספר! אני לא צריך שתתשאל אותי כשאני פאקינג כאן!"
שינית את דעתי. הייתי הולך הביתה, בין אם זה יכעיס את הדוד שלי או לא. הייתי הולך להרוס את הכל אם הייתי נשאר בבית ספר.
"אני מחבב אותך!" הארי אמר בטון מתוסכל.
"אני רק רוצה לעזור לך."
הנדתי בראשי. "אתה לא יכול לחבב אותי. אני שבור." הקול שלי נשבר והדמעות חסמו לי את שדה הראייה, "כל כך כל כך שבור."
"לא אתה לא. אף אחד לא שבור." הוא התקרב אליי. "תן לי לעזור לך."
'אם זה היה כזה פשוט. זה לא.'
המשכתי ללכת, מחבק את עצמי.
_____
מה אתן חושבות על הארי?
תצביעו ותכתבו תגובה זה בדיוק שנייה.
(: (: (:
YOU ARE READING
Lies {L.S } מתורגם
Romance*גמור* הילדות של לואי הייתה כל דבר חוץ מנורמלית. ההורים שלו והמשפחה שלו מתו מתאונת דרכים כשהוא היה בן שש, הוא מבודד את עצמו מאנשים, והוא משקר, הרבה. לא שהוא מתכוון לשקר, אלו שקרים שהוא מאכיל את עצמו מאז שדוד שלו לקח אותו לאחר התאונה. הבן אדם היחיד...
