בית הספר לאט לאט הפך לגיהנום יחד עם הבית שלי. בלי נייל, לא היה לי עם מי לדבר. ישבתי לבד בחוץ בארוחת צהריים כל יום, לא דיברתי עם אף אחד בשיעורים החדשים שלי, אלא אם כן הייתי חייב. לאט לאט השתגעתי.
נוסף על כך, מצבי הרוח של דודי החמירו. הוא כמעט ולא היה פיקח, אפילו כשהלך לעבודה, אם הוא הלך.
הוא התחיל להחזיק אותי בבית כמה ימים, והתחלתי לחשוב שאני במעגל כלשהו בגיהינום. מה עשיתי שזה מגיע לי?
"לו," הוא קרא. נאנחתי וקמתי מהמיטה שלי והלכתי לסלון. הוא היה שיכור, עיניו בוהות בחלל.
"כן?" שאלתי בשקט וניגשתי אליו עמדתי מולו כך ששולחן הקפה מפריד בינינו.
"למה אתה תמיד בחדר שלך? למה אתה אף פעם לא רוצה לבלות איתי?" הוא הושיט לי את ידיו ואני ניגשתי אליו באיטיות. הוא משך אותי לחיקו והכניס את פניו לצווארי. "זה יותר טוב."
לא אמרתי כלום. כרכתי את זרועותיי סביב צווארו ונשענתי לגופו. אני שונא אותך כל כך הרבה. למה אני עושה את זה? למה אני לא יכול פשוט לעמוד על שלי?
"למה אתה בוכה?" הוא שאל. משכתי באפי, אפילו לא הרגשתי שבכיתי. "אל תבכה."
"אני לא יודע" עניתי. השתמשתי באחת הידיים שלי כדי לנגב את הדמעות. "מצטער."
הוא משך את ידי למטה והתחיל לנשק את לחיי. "אתה לא צריך לבכות," מלמל.
'אז למה אתה גורם לי לבכות כל כך הרבה?'
"אני מצטער."
"אל תהיה." הוא העביר את ראשו לעורף שלי. "אני אוהב אותך, לואי."
לא יכולתי להביא את עצמי למצב שאני אומר את זה בחזרה. נשכתי את הלשון. הדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו היה שאני שונא אותך, פשוט פגעת בי.
הוא התחיל לנשק את צווארי ואני עצמתי את עיניי. הידיים שלי התגלגלו לאגרופים מאחורי צווארו כשמנעתי את עצמי לא להתרחק ממנו.
אחיזתו התהדקה על ירכי. בכיתי בגלל החבלות שהוא השאיר כמה ימים לפני באותו מקום. הוא רק הידק את אחיזתו ולחץ על צווארי.
"אני לא רוצה," לחשתי ברכות ובשקט. "רק הלילה, בבקשה."
"לא, אתה עושה מה שאני רוצה כשאני רוצה," הוא נהם, דוחף אותי לרצפה ומטפס מעלי. "למה אתה תמיד צריך לעצבן אותי כשאני במצב רוח טוב?"
"עצור, אני לא רוצה את זה," צעקתי וניסיתי לצאת מאחיזתו. הספה ושולחן הקפה הגבילו אותי עוד יותר כאשר דודי מעליי. הנשימה שלי נעשתה לא יציבה כשהבנתי שאני ממש לכוד. "אני לא רוצה את זה!"
הוא נדחף על כתפיי, אך זה לא מנע ממני לנסות לבעוט בו. המשכתי לצעוק שהוא ירד ממני עד שהוא סטר לי. "תקשיב כאן, חתיכת חרא קטן. אתה לא אומר לי מה לעשות ואין לך מה להגיד בנושא. אתה מבין את זה?"
"אני לא יכול להמשיך לעשות את זה," בכיתי בשקט. "אני לא יכול."
"אתה לא מקבל פה בחירה. האם אני ברור או לא?" הנהנתי בראשי כשדמעות זולגות על פניי. "טוב. תעלה לחדר שלך, אני אהיה שם בעוד דקה."
עמדתי על רגליי במהירות כשהוא ירד ממני ורצתי לחדרי וסגרתי את הדלת. מצאתי את הטלפון שלי שלא השתמשתי בו מאז הארי ונייל הם היו היחידים שידעו שהוא קיים, ולא דיברתי איתם.
קיללתי כשהטלפון לא נדלק ודחפתי אותו מתחת למיטה שלי. 'אף אחד לא היה מאמין לך בכל מקרה. אתה תקוע, לו.'
דודי נכנס לחדרי והרמתי את מבטי אליו. רציתי לצרוח עליו שיעזוב אותי בשקט אבל כל המילים נתפסו לי בגרון. "אתה מוכן להקשיב?"
הנהנתי, קמתי. "כן."
דודי ניגש אלי ותפס את שולי חולצתי. אתה מוכן להקשיב? או שאתה פשוט אומר כן?"
"אני הולך להקשיב," לחשתי. 'אין לי ברירה.'
"יופי, חבל אם תבחר שלא להקשיב." הרמתי את זרועותיי כשהתחיל להרים את החולצה שלי.
'זה לא אונס אם אתה נותן לזה לקרות. זה לא אונס אם אתה נותן לזה לקרות. זה לא אונס אם אתה נותן לזה לקרות. זה לא אונס אם אתה נותן לזה לקרות.'
______
מה אתן חושבות שיקרה?
תצביעו ותגיבו זה עוזר לי מלא (:
YOU ARE READING
Lies {L.S } מתורגם
Romance*גמור* הילדות של לואי הייתה כל דבר חוץ מנורמלית. ההורים שלו והמשפחה שלו מתו מתאונת דרכים כשהוא היה בן שש, הוא מבודד את עצמו מאנשים, והוא משקר, הרבה. לא שהוא מתכוון לשקר, אלו שקרים שהוא מאכיל את עצמו מאז שדוד שלו לקח אותו לאחר התאונה. הבן אדם היחיד...
