הדלת נטרקה ואז שמעתי את המנעול מסתובב למקומו. הרגשתי את ידיו של הארי בצד שלי שניות מאוחר יותר, הרמתי את מבטי. לחיי היו מוכתמות בדמעות דוממות, שהוא ניגב.
"הוא לא יגע בך שוב," הארי לחש. "אני נשבע, הוא לא יגע בך שוב."
"אני מצטער," בכיתי. הם לא היו צריכים לראות את זה. זה היה צריך להיות מפחיד עבורם. כשיש לי נקודה חלשה, דודי משתמש בה לטובתו, במיוחד כשאני מציין את העובדה שאני נפגע. "אני כל כך מצטער."
"לא, אלוהים, לא," מלמל נייל. "אין לך על מה להצטער."
"כלום," הדגיש הארי. הארי התקרב ובזהירות קירב אותי אליו יותר מאשר נייל והעביר את אצבעותיו בשיערי. "מה הרופא רשם לך?"
"כלום" מלמלתי. "הוא לא נותן לי לקחת משככי כאבים כאלה".
"אתה עייף?" הארי שאל. הנהנתי, אבל פחדתי להישאר לבד. אבל לא הייתי מודה בזה. "בוא נשכיב אותך."
ניסיתי לקום אבל זעקתי מכאב חד ונפלתי חזרה לתוך הארי. "אני לא יכול, אני לא יכול," בכיתי כשהנדתי בראשי קלות. "אני מצטער."
"זה בסדר. אתה בסדר, אהוב." הארי קם, נזהר שלא להכאיב לכתפי. הוא נשא אותי לחדר הפנוי של נייל והעמיד אותי על הרגליים, הוא מצא את בגדי החילוף ששמרתי כאן. "תן לי לעזור לך עם החולצה שלך."
"לא," חרקתי. לא רציתי שהוא יראה את החזה והגב שלי. שנאתי את החזה ואת הגב שלי
הוא נתן בי מבט מוזר. "אתה לא יכול באמת להשתמש בזרוע הימנית שלך, לואי."
"אני לא ..." שילבתי את זרועותיי על החזה שלי באופן אינסטינקטיבי (מיידי). "אני יכול-"
"תן לי לעזור לך, בסדר?" הוא עדיין נראה מזועזע ועיניו היו מלאות דאגה.
לאט לאט הורדתי את זרועותיי והארי עזר בזהירות לשלוף את החולצה מהגוף שלי, שאף בחדות כשראה את החזה שלי. הוא הסתכל רק לשנייה לפני שעזר לי ללבוש את החולצה החדשה.
"לואי-" הארי התחיל.
"זה הגיע לי." לא הסתכלתי עליו. "זה הגיע לי."
הארי הרים את חולצתי והביט לצד השמאלי. הוא הניח את אצבעותיו על המילה שנחצבה בעורי על ידי לא אחר מאשר דודי: שלי.
"לא הקשבתי לו, מגיע לי, הארי."
"זה חדש," מלמל והפיל את חולצתי והביט בעיניי. "לפני כמה זמן?"
משכתי בכתפי. "אני לא יודע."
"כן אתה כן."
"בזמן שנעלמתי," מלמלתי. היו גם אחרים, מנוקדים בכל פלג גוף עליון, אבל בגלל שזה חדש, הוא בלט יותר. "אפשר לשאול אותך משהו די טיפשי?"
"אני בספק אם זה טיפשי," ענה הארי. "על מה אתה חושב?"
"האם תישאר כאן איתי בזמן שאני ישן? אני יודע שזה נשמע טיפשי, אבל-"
"כמובן שאשאר. תעשה לי מקום."
התקרבתי לקיר והארי התיישב לידי. "תודה" לחשתי.
"אין בעיה," השיב ברכות.
שכבתי והוא נשאר יושב. הארי התחיל להזיז את אצבעותיו בשערי והתקרבתי לקראתו קצת. בשלב מסוים העברתי את ראשי לחיקו והוא לא התנגד. אחרי עוד כמה דקות של הארי ששיחק עם השיער שלי, נרדמתי ולא הייתה לי בעיה להישאר לישון.
_______
סוף סוף קצת לארי מומנטס!
אין לי מה לכתוב אז תצביעו ותכתבו תגובה.
(:
*:
YOU ARE READING
Lies {L.S } מתורגם
Romance*גמור* הילדות של לואי הייתה כל דבר חוץ מנורמלית. ההורים שלו והמשפחה שלו מתו מתאונת דרכים כשהוא היה בן שש, הוא מבודד את עצמו מאנשים, והוא משקר, הרבה. לא שהוא מתכוון לשקר, אלו שקרים שהוא מאכיל את עצמו מאז שדוד שלו לקח אותו לאחר התאונה. הבן אדם היחיד...
