11

406 48 5
                                    

זה לא היה קשה כמו שחשבתי שזה יהיה. דודי היה בדרך כלל ישן עד שחזרתי הביתה, ונשאר לישון כל עוד הייתי שקט. הייתי לגמרי בסדר עם זה.

ישבתי על מיטתי וקראתי את הספר שהיה לנו באנגלית כששמעתי קול מתנפץ מהסלון.  ירדתי לראות את דוד שלי שהתמוטט עם מסגרת תמונה שבורה לפניו. בקבוק בירה היה בידו והוא ורץ לחדר.

בלי לומר דבר, ירדתי והתחלתי לאסוף את הרסיסים הגדולים יותר.  הכרחתי את עצמי לא להסתכל על התמונה, לא רציתי לדעת את מי הוא החליט לשבור.  אחרי כמה שניות, הדוד חזר והרים את מבטו והביט בי זמן מה.  לבסוף הרמתי את מבטי אליו, עצרתי לאחר חתיכת זכוכית שחתכה אותי בכתפי. הזכוכית נפלה מידי והתפזרה בחזרה החוצה בעוד שלכתפי היו כאבים חדים לאחר שפגעתי בקרקע.

ייבבתי וניסיתי לשבת, אבל דודי הפיל אותי.  "מעולם לא היה צריך להגיד כן לקחת אותך לביתי."

נשמתי בחדות, דמעות נוצרות בעיניי. לא יכולתי לדעת אם זה מההערה או מהכאב. הוא לחץ על כתפי הכואבת עם רגלו ואני צרחתי בקול רם, נופל על הרצפה וחתכתי את אגרופי.

"כל מה שאי פעם היית זה צרות." הוא נרגע מספיק זמן כדי שאקח כמה נשימות לפני שעשה זאת שוב.  "מעולם לא היית לצידי."

"זה לא נכון!" צעקתי, מכה ברגלו, מנסה לגרום לו להשאיר את כתפי לבד. "עצור! אני מצטער!"  מה עשיתי בכלל?  הוא היה שיכור וישן. "תן לי ללכת!"

"אתה לא אומר לי מה לעשות," הוא ירק ולחץ חזק יותר עם רגלו בקצה כתפי. "אתה לא אחראי, לואי."

"אתה, אתה האחראי!" ניסיתי לסובב את הגוף כדי להתרחק אבל זה רק החמיר את הכאבים.  "תפסיק בבקשה!"

הוא הוריד את רגלו והתרחק לדקה. תפסתי את השריר הפועם בכתפי והרגשתי את הדם נספג בחולצתי.  "בית חולים", מלמלתי בשקט, שאפתי בחדות בגלל כאבים.

"לא, בשום פנים ואופן," דודי סירב.

"אני מדמם." הרחקתי את אצבעותיי מכתפי והבטתי בחולצה המוכתמת באדום, מוודא שהוא יוכל לראות אותה. כשזה לא גרם לו למצמץ עצמתי את עיניי בחוזקה. "חשבתי שאתה אוהב אותי," לחשתי.

שמעתי את צעדיו באים אליי עד שהוא לידי.  הוא משך אותי על רגלי בזהירות והוביל אותי אל המכונית, כשהוא מושיב אותי על המושב האחורי.  ברגע שהיה במקום הנהג במכונית הוא התחיל לדבר. "תמצא תירוץ בשביל זה."

"רבתי עם האקסית שלי והיא דחפה אותי למסגרת התמונה".

הרופא רצה שאגיש כתב אישום, אבל התעקשתי שהחברה המורכבת הזאת לא תחזור. הוא תפר לי את הכתף והזהיר מלעשות כל דבר שימשוך את התפרים החוצה.  נראה שדודי לא שם לב, ואני נתתי לזה אולי יומיים לפני שהם יפתחו.

עזבנו את בית החולים ודודי פנה אלי. "אתה זוכר את המספר של נייל?"

"למה?" שאלתי ופתאום פחדתי שהוא גילה שאני מדבר איתם. הכרחתי את עצמי לא להגיב בצורה אחרת מאשר להיראות סקרן מעט.

Lies {L.S } מתורגםWhere stories live. Discover now