התעוררתי הפעם לפני דודי לשם שינוי. התקלחתי והתלבשתי, ייבשתי את שערי כשדודי דפק על הדלת. פתחתי אותו מיד והבטתי בו כשהמגבת עדיין בשערי. "אני יכול ללכת לבית הספר היום?"
הוא הניד את ראשו. "אני חושב שסיימת עם הלימודים."
בהיתי בו בהלם. הוא לא יכול היה לקחת ממני את זה. זה הדבר היחיד שנשאר לי שזה לא הוא. אם לא קיבלתי מרחב היה סיכוי טוב שנדפקתי לגמרי. "אני רוצה לסיים את הלימודים!" אמרתי במהירות תוך כדי שהסתכלתי למטה. "בבקשה."
"לא, ואז תנסה ללכת לקולג' ואתה לא עוזב אותי." דודי שילב את ידיו והניד בראשו. אתה אף פעם לא עוזב."
בלעתי רוק. תשקר, תגיד מה שהוא רוצה לשמוע. "לא, אני מבטיח, אין קולג'. אני רק רוצה ללכת לבית הספר היום". עצמתי את עיניי ונשמתי עמוק. תשחק את המשחק שלו. "אני אוהב אותך, למה שארצה לעזוב?"
הוא תפס את המגבת מידי והעיף אותה הצידה. "אם אני נותן לך ללכת, אתה חייב להישבע שלא תעזוב אותי כשתסיים את השנה. אני אתן לך לסיים את השנה". הנהנתי במהירות והוא חייך. "לך תביא את הדברים שלך, אני אסיע אותך." ברחתי לתפוס את התיק שלי, זרקתי אותו על כתפי בחיוך.
הסתכלתי מסביב על המסדרונות בית הספר בתחושת הקלה קטנה. היתיי צריך את המסדרונות האלה. קצת זמן לעצמי. "לואי?"
הסתובבתי וראיתי את הארי. הוא לא הלך לעברי, הוא פשוט בהה. אני לא יודע למה, אבל רצתי אליו וזרקתי את ידיי סביבו. הוא חיבק אותי בחזרה בחוזקה, ונדרש ממני הרבה לא להתחיל להתרחק ממנו ממש שם. "התגעגעתי אליך."
"גם אני התגעגעתי אליך," מלמל. "איפה היית?"
"חולה, בבית." מלמלתי. "סוף סוף אני מרגיש טוב יותר אז חזרתי."
הארי היסס לפני שהוא אמר משהו. "אני שמח שחזרת."
הסתובבנו בבית הספר עד שנייל צץ. הוא משך אותי אליו בחוזקה. "אני נשבע באלוהים, אם לא תופיע יותר משבוע, אני מתקשר לשוטרים ושולח אותם לשם."
"אני בסדר, הייתי חולה," אמרתי לו. "אני נשבע שאני בסדר."
"אני רוצה את האמת, גם אם רק תגיד לי," נייל לחש. "אני לא אכריח אותך לעשות כלום אבל בבקשה, רק ספר לי מה קרה."
הנדתי את ראשי לעצמי. "אני בסדר, נייל, אני נשבע."
נייל הנהן. "אני לא לוחץ עליך שוב," אמר כשהתרחק. "אבל אני חוטף אותך, אז תגיד מתי אוכל לעשות זאת."
"אסור לי להסתובב איתכם, זוכרים?" שאלתי והסתכלתי הלוך ושוב. הייתי צריך לשחק לגמרי לפי החוקים שלו כדי אפילו לקבל חלק ממה שרציתי. "אני לא מנסה לעצבן אותו."
"חשבתי שלא אכפת לו מה אתה עושה," נייל אמר או יותר נכון ציין.
"שניכם שיניתם את זה," שיקרתי במהירות. "אני רוצה, אבל אני לא יכול."
הארי ונייל שניהם נותרו בשקט במשך כמה דקות. "אפשר לדלג על השעה החמישית ולקחת ארוחת צהריים ארוכה במיוחד," הציע הארי.
"הדוד שלי מקבל שיחות כשאני מבריז משיעורים. אם הוא ידע אני אסתבך בצרות." במיוחד כשהתחננתי להגיע לבית הספר.
נייל חייך. "זה יהיה קל. אני אדבר עם מר. הוק. והוא יתן לנו ללכת לדבר."
משכתי בכתפי. נגמרו לי התירוצים וידעתי שהם הולכים לשאול על החודשיים האחרונים ולמה לא באתי לבית ספר. "אנחנו יכולים לנסות."
_____
אתן חושבות שלואי יסתבך על זה שהוא יבריז?
תצביעו ותגיבו זה עוזר לי מלא (:
YOU ARE READING
Lies {L.S } מתורגם
Romance*גמור* הילדות של לואי הייתה כל דבר חוץ מנורמלית. ההורים שלו והמשפחה שלו מתו מתאונת דרכים כשהוא היה בן שש, הוא מבודד את עצמו מאנשים, והוא משקר, הרבה. לא שהוא מתכוון לשקר, אלו שקרים שהוא מאכיל את עצמו מאז שדוד שלו לקח אותו לאחר התאונה. הבן אדם היחיד...
