התעוררתי לרעש של דלת נסגרת. הארי נוחר ברכות מאחוריי, ולמוחי העייף לא היה מושג מה קורה.
טובי הלך בסלון, חיוך קטן עלה על פניו כשראה אותי. "ידעתי שאתה תהיה כאן."
אינסטינקטיבית אחזתי בזרועו של הארי, הבהלה לא רק מילאה אותי, אלא גם העירה אותי. "איך ... איך יצאת?"
"יש לי את הדרכים שלי." הוא התקרב אליי ואז הוא הבחין בהארי. "מה לעזאזל הוא עושה כאן?"
"לא," לחשתי והנדתי בראשי. "עזוב אותו בשקט."
"מי אחראי, לואי?" הוא איים.
הארי לחץ את ידו על גבי ושמעתי אותו מפהק. "לו-"
"אל תפגע בו" התחננתי. "בבקשה."
לקח להארי רק כמה שניות להבין את המצב. הוא קם למרות שניסיתי לעצור אותו והבטתי בפרצופו של דודי. "אתה לא נוגע בו שוב לעזאזל."
"הארי, אתה לא יודע-"
"שתוק לואי!" דודי צעק, נשא את מבטו אליי, בוהה בי. התכרבלתי על עצמי עוד יותר בספה. "אתה צריך פאקינג לצאת מפה."
"לא אלא אם הוא בא איתי. אתה לא פוגע בו שוב ואני מתכוון לזה," נהם הארי.
אילצתי את עצמי לזוז וקמתי ומשכתי את תשומת ליבו של טובי מהארי אליי. "אתה לא עוזב אותי, לואי. דיברנו על זה."
הנדתי בראשי. "לא, לא דיברנו. אמרת לי שאסור לי לעזוב. אני רוצה לעזוב."
אם מתג הכעס שלו לא נדלק לפני כן, אז עכשיו הוא נדלק. הוא דחף את הארי, מבטו נעול עליי. הארי נפל רק לספה, לא נפגע. כשדוד שלי צעד צעד לקראתי, לקחתי צעד אחורה, בתקווה שזה יעבוד לעזאזל והארי לא יעמוד כאן סתם.
ברגע שהגעתי לנקודה שאין לי נקודת מוצא, פתחתי בריצה. שמעתי את דודי מקלל לפני שעקב אחריי, אז פתחתי את הדלת ורצתי לאורך הכביש השחור.
"לואי, אני נשבע באלוהים," איים. הכרחתי את עצמי להמשיך גם כשהתחשק לי ליפול ולנשום. "לואי!" דוד שלי צעק.
שמעתי מנוע רכב ואז שמעתי את הארי אומר לי להיכנס. לא בזבזתי זמן להיכנס פנימה, וטרקתי את הדלת לפני שהארי נסע שוב.
"אתה בסדר?" שאל הארי והמשיך להציץ בי גם כשנשמתי שוב.
"הוא לא פגע בי," לחשתי. "הוא פגע בך?"
"לא, לו. אני בסדר." הנהנתי ושאר הנסיעה הייתה שקטה. הוא ניגש לביתו אך לא זזתי לצאת לאחר שהרכב כבוי. "מה קורה?"
"איך הוא יצא?" כמעט הוספתי עוד ואז עצרתי, בוהה ברדיו, אבל לא רואה את הרדיו. "הם לא מאמינים לי," לחשתי.
"לא, לואי, זה לא זה," הבטי הארי במהירות. "זה בכלל לא בגללך. הם מאמינים לך, אני מבטיח שהם מאמינים לך."
התחלתי להניד בראשי בזמן שהוא דיבר והמשכתי לעשות זאת. "הם לא. הוא צדק, ועכשיו אני רק אסתבך יותר ו-"
"תנשום. תירגע, אהוב, רק תנשום." הארי שם את ידיו על פניי והצמיד את מצחינו. "תנשום," הוא הורה ברכות.
תפסתי את פרק ידו בחוזקה והנדתי בראשי. "הם לא מאמינים לי, הוא אמר שהם לא-"
"הם כן, לואי. אני מבטיח שהם מאמינים לך." הנדתי בראשי יותר והארי עצר לרגע. "אני מאמין לך, לואי. נייל מאמין לך. הרדינג מאמין לך. אנחנו הולכים לגרום לאנשים נוספים להאמין. אתה לא משקר."
"אבל אני מרגיש כאילו אני משקר," הודיתי. "הוא תמיד מפנה את הסיפור וגורם לי להיראות כאילו אני פשוט מוטרד מהעובדה שאני גר איתו כדי לקבל אהדה לעצמו ואני חייב לזרום עם זה."
"זה נגמר. זה נגמר. אני לא נותן לו לפגוע בך שוב. אני מבטיח." הארי כרך את זרועותיו סביבי וחיבק אותי בחוזקה. "אתה בסדר. אתה לא צריך לזרום עם זה יותר."
הנהנתי לאט, והוא התרחק. "בוא ניכנס פנימה ונלך לישון."
הנהנתי באיטיות והלכתי אחריו פנימה, משפשף את כף ידי.
_______
רק אותי מעניין לדעת איך הוא יצא מהכלא?
תצביעו ותגיבו זה עוזר לי מלא!
(:
*:
ŞİMDİ OKUDUĞUN
Lies {L.S } מתורגם
Romantizm*גמור* הילדות של לואי הייתה כל דבר חוץ מנורמלית. ההורים שלו והמשפחה שלו מתו מתאונת דרכים כשהוא היה בן שש, הוא מבודד את עצמו מאנשים, והוא משקר, הרבה. לא שהוא מתכוון לשקר, אלו שקרים שהוא מאכיל את עצמו מאז שדוד שלו לקח אותו לאחר התאונה. הבן אדם היחיד...
