Lies {L.S } מתורגם

5

בבית הספר ביום למוחרת לא הסתכלתי על נייל כשהוא עבר במסדרון. הוא ניסה להגיע אליי, אבל המשכתי ללכת. הוא אמר שהוא לא רוצה שאני אחזור. ואני לא מתכוון לחזור.

הדוד שלי להפתעתי עזב אותי לבד אתמול בלילה. זה לא קורה לעיתים קרובות. או שהוא שיכור ושמח איתי או שהוא פיקח ועצבני. לא ידעתי איזה מצב אני שונא יותר.

בארוחת הצהריים לקחתי את האוכל ומצאתי שולחן פנוי, התיישבתי בו. כמה שניות לאחר מכן, שני מושבים נתפסו ממולי ונייל והארי ישבו בהם.

"אנחנו מדברים, בין אם אתה רוצה ובין אם לא."

הנדתי בראשי, "אני לא עושה את זה, אמרתי לך-"

"מה קרה ללחי שלך?" הארי שאל.

"שום דבר." אמרתי מהר מידי. הם שניהם הסתכלו אחד על השני, ואז עליי.

"מה הולך פה, לואי?" נייל התחנן ברכות.
"בבקשה, אנחנו רק רוצים לעזור."

"אתה לא יכול לעזור למישהו שלא צריך עזרה. פלוס אתה היית האחד שאמר לי לא לחזור."
נעלתי את מבטי על השולחן.

"אני יודע שקורה משהו." נייל התחיל.
"הוא פוגע בך?"

"לא." הייתי מופתע מכמה הקול שלי היה נשמע מתלבט במילה הזאת. "אני בסדר."

"איך קיבלת את החבולות, לואי?"
הארי שאל, הקול שלו עולה מעט.

"אני בסדר." אמרתי שוב, מתחיל להרגיש מוצף.
"אני בסדר, אז רק תפסיקו, תפסיקו להיות אכפתיים לגביי."

קמתי והתחלתי ללכת, אבל הארי תפס בכתפיים שלי. "לא, אתה לא." הוא אמר ברכות. "תגיד לי מה קורה פה."

' "תגיד לי מה קורה." הדוד שלי אמר לי כשהייתי צעיר יותר, בן שש אם להיות מדוייק.
"מה קרה שאתה כל כך עצוב?"

נאנחתי, לא הסתכלתי עליו. "אני מתגעגע אליהם."

"אני יודע" הוא אמר "אבל אני פה עכשיו."

"זה לא אותו דבר." אמרתי בעצבות.

"אני אעזור לך."

"איך?"

הוא הסמיק. "בדרך הכי טובה שיש." '

"לואי?", הארי אמר, מקיש באצבעותיו.
הסתכלתי עליו באיטיות, וידעתי שהייתי חיוור, והעיניים שלי היו מלאות בדמעות.
הרגשתי את החזה שלי עולה במהירות כשנהיו עוד דמעות. "היי, זה בסדר"

הרחקתי אותו ממני, ורצתי לפח אשפה, הקאתי,
הרגשתי ידיים על גבי ונבהלתי, הולך אחורה בפאניקה ניקית את הפה שלי עם השרוול וצעדתי אחורה. הארי בהה בי, הרבה אנשים בהו בי.

אפילו לא הסתכלתי לאחור כשרצתי מהחדר
לדלתות של הבית ספר. המשכתי לרוץ עד שהייתי קרוב לבית שלי, ישבתי על ספסל בכדי להסדיר את הנשימה.