התעוררתי כשהרגשתי שהוא מזיז את הזרוע שלו מהמותן שלי. נשארתי בדיוק במקום שלי, דוד שלי נאנח, ואז שמעתי אותך יוצא מהחדר, רק כדי שיחזור כמה שניות אחר כך.
"לואי." הוא הזיז את הכתף שלי.
העמדתי פנים שאני מתעורר ומצמצתי כמה פעמים, מסתכל עליו." תזכור שאתה נשאר פה."
הנהנתי עם ראשי , "יופי, אני אחזור בקרוב."
הוא נעמד והשאיר אותי ואת החדר לבהות בקיר.
שמעתי את הדלת הכניסה נסגרת, וסגרתי את עיניי, כמה דמעות זלגו על פניי. "אני שונא את עצמי" לחשתי.
לבסוף הקמתי את עצמי מהמיטה והלכתי לארון שלי, לוקח את הטלפון שלי. הארי ונייל שניהם שלחו הודעות והתקשרו יותר מידי פעמים.
נאנחתי, האצבעות שלי עוברות על הצג של נייל,
לבסוף לחצתי על זה, מקרב את הטלפון לאוזני כשהטלפון מצלצל.
"איפה לעזאזל אתה?"
"בבית. אני חולה." העברתי ידי בשיער שלי
"הייתי ממש חולה, זה למה מה שקרה אתמול, אני מצטער אם הפחדתי אותך."
"אתה מלא בבולשיט לאחרונה." נייל אמר
"למה אתה לא יכול פשוט להגיד לי?"
"אני מנסה להגיד אבל אתה לא מקשיב." אמרתי
"אני חולה, נייל."
"כן, זה למה צעקת אתמול על זה שאתה שבור."
נשכתי את שפתיי בניסיון להבין מה להגיד.
"נייל, בבקשה. אתה לא רוצה שאני ארחיק אותך."
"אז תן לי לבוא." נייל דרש. "אני אטפל בך בזמן שדודך לא שם. אני אעזוב לפני שהוא יחזור."
"יש לך בית ספר. אני אהיה בסדר, זה לא כזה רע,
פלוס אם הוא יגלה שאתה בא, אני מת. הוא בסדר עם הרבה דברים אבל הוא לא עם זה שאנשים באים." גירדתי את העורף שלי
"אני אהיה בסדר."
"אני כבר בדרך."
ניתקתי את הטלפון. והלכתי לדלת אפילו שכאב לי בטירוף, נעלתי אותה. הגב שלי נשען על הדלת והחלקתי לאט עד שהתיישבתי על הרצפה.
חמש דקות לאחר מכן מכונית הגיעה.
לא זזתי, אפילו כשנייל דפק על הדלת.
"לואי, אני נשבע לך, תפתח את הדלת המזויינת."
הוא צעק, אני הנדתי את ראשי, יושב על ברכיי.
"למה אתה מתחבא?"
'יותר מידי. יותר מידי אפילו להיות מסוגל להגיד למישהו. תפסיק להתאמץ. זאת אשמתך. זאת תמיד אשמתך.'
נשכתי את שפתיי, רציתי להגיד לו, אבל לא רציתי לשמוע איך זאת אשמתי. כבר ידעתי שזאת אשמתי. אני לא צריך שמישהו יזכיר לי.
"לואי, בבקשה." הארי התחנן.
הנדתי את ראשי, הכרחתי את עצמי לעמוד וללכת לשירותים. הסתכלתי על פניי, על המראה החיצוני שלי. הלחי שלי הייתה חבולה וגם הזרועות שלי. נראתי קטן וחלש. העיניים שלי היו נראות עייפות.
"הם לא יבינו" לחשתי להשתקפות שלי.
"הם יאשימו אותי בדיוק כמו שהוא מאשים."
המשכתי להסתכל על עצמי, "זאת אשמתי."
היו עוד נקישות על הדלת. עצמתי את עיניי, ונאנחתי. הלכתי חזרה לחדר שלי מתכסה מתחת לשמיכות ומכסה את האוזניים שלי.
"לואי!" נשארתי במקום. זה לא שינה. אני הולך לספר להם, או לפתוח את הדלת.
כיסיתי את אוזניי שוב, מקווה שהם יעזבו.
למה שהם ישארו? למה הארי בא?
אני יכול להכניס את נייל, אבל הארי?
הארי לא צריך לדעת על החיים המזויינים שלי.
אף אחד לא צריך לדעת.
הטלפון שלי התחיל לצלצל. לקחתי אותו ועניתי.
"אני לא עונה."
"תפתח את הדלת, אנחנו נעזור לך." הארי אמר.
"לא צריך לעזור לאף אחד, אני במיטה, ואף אחד לא צריך לבוא."
"אל תבלבל לנו את המוח, תפתח את הדלת, הוא לא ידע."
קמתי למצב ישיבה, השמיכות מסביבי.
"אתה לא מבין. אני לא רוצה. רק תעזוב אותי לנפשי. "הנדתי את ראשי "הנה, שמח? אני לא רוצה אותכם פאקינג בסביבה."
"בסדר, מה שתגיד לואי, אבל אל תבוא לבכות לנו אחר כך." נייל אמר
זרקתי את הטלפון לפינה של החדר.
"אני לא אבוא." דמעות מלאו את עיניי
"אני לא."
____
מה אתן חושבות שנייל היה צריך לעשות?
תצביעו ותגיבו זה שנייה אחת וזה עוזר לי מלא (:
YOU ARE READING
Lies {L.S } מתורגם
Romance*גמור* הילדות של לואי הייתה כל דבר חוץ מנורמלית. ההורים שלו והמשפחה שלו מתו מתאונת דרכים כשהוא היה בן שש, הוא מבודד את עצמו מאנשים, והוא משקר, הרבה. לא שהוא מתכוון לשקר, אלו שקרים שהוא מאכיל את עצמו מאז שדוד שלו לקח אותו לאחר התאונה. הבן אדם היחיד...
