אני מודה שלוקח לי קצת זמן לעכל את מה שקרה.
מי הוא חושב שהוא בכלל?
קודם כל, הוא חטף אותי. פשוט חטף אותי. הוא לקח אותי וכרך את הידיים שלי בחבל ישן וגרר אותי אחריו לספינה. כאילו אני חיית המחמד שלו. ואחר מכן, הוא הכניס אותי לחדר וגנב לי את הבגדים, ובנוסף לכל הוא החליט שאני מחוייבת ללבוש את השמלות האלו. פשוט ככה! והוא עוד סבור שבכך הוא הציל את החיים שלי!אין מצב!
אוקיי.
אני מחליטה שבשביל להרגיע את עצמי מעט, אולי כדאי שאמשיך לסייר בספינה. הרי לא הייתי עוד בכל המקומות, ויש לי אינטרס לא קטן לדעת בוודאות היכן אני נמצאת.
אז אני ממשיכה לנוע ברחבי המסדרונות הארוכים של הספינה בחיפוש אחר פרטים מזהים שיוכלו לעזור לי.
אני מבחינה בחדר אשר נמצא בסוף המסדרון האחרון, נראה רחוק ומבודד במיוחד, וכשאני ניגשת לדלת אני רואה שלט לבד שעליו כתוב בכתב מסולסל: 'נא לא לפתוח.'
וכמובן שאני פותחת אותו.
אני מצטערת, אני לא בן אדם שמקבל פקודות מאנשים אחרים, במיוחד כשהם אנשים כמו הקפטן הזה, ארתור.
אפילו כשאין ברירה.
כשאני נכנסת לתוך התא ומסתכלת סביבי, אני חושבת לעצמי שזה בטוח החדר הפרטי של ארתור כשאני רואה את החדר.
החדר, כיאה לחדרו של הקפטן, גדול בהרבה מכל שאר החדרים שהספקתי לראות בינתיים.
הקירות מעוטרים בציורים שונים שמגולפים בעבודת יד וכך גם מיטתו, שמעוטרת בציורי ספינות, שריפות, ואנשים רצים, נלחמים ומתים. לפי איך שהספקתי להכיר אותו, זה מתאים לו כל כך.
כשאני מעבירה את ידי על מצעיו ריח חזק של תערובת ים, בשמים ורום נכנס לאפי, מה שמאשר בבירור שזה בטוח החדר שלו.
אני פותחת את המגירות ואת הארונות אחת אחרי השניה בחיפוש אחר דברים, ומצליחה לפרוץ באחת מסיכות הראש שלי את המגירה האחרונה שנעולה במנעול מתכת כבד, ומוצאת יומן מרופט.
ברצינות, יש לו יומן? עם ציורי ארנבים? אוקיי, חשבתי שאמצא פה דברים מעניינים, אבל לא ציפיתי שאמצא כזה דבר... טוב, מעניין.
אני פותחת בהתקף של רגע את המחברת ומגלה שורות על גבי שורות מלאות בכתב צפוף, מחובר ומסודר, יחסית לאדם שנראה מפוזר כל כך.
זה יהיה חייב להיות מעניין לקרוא ביומן הארנבים שלו. כשאני באה לקחת את המחברת בשביל שיהיה לי בידור כלשהו, אני מבחינה בקולו המרוחק של ארתור מדבר עם כמה אנשי צוות.
לעזאזל.
אני שמה את המחברת בחזרה במגירה, נועלת אותה במהירות ומשתחלת בדרך שנראת כמעט בלתי אפשרית אל מתחת למיטה שלו. אז ככה חטטנות מרגישה. למרות כל הפחד שהוא יגלה, דפיקות הלב והלחץ, זה די כיף. עכשיו אני מבינה למה אח שלי נהנה מזה כל כך.
הוא נכנס כמה שניות לאחר מכן ופותח את האור.
אני עוצרת את נשימתי ומסתכלת על כפות הרגליים שלו, שהן הדבר היחידי שאני מצליחה לראות. הוא נעצר ליד אחד הארונות שבטח פתחתי קודם, נשאר לעמוד שם במשך כמה שניות, זורק את החולצה שלבש על הרצפה, מסתובב לכיוון שממנו בא הולך תוך ממש כמה רגעים.
אני מחכה כמה שניות כדי לחזור לנשום סדיר ולוודא שהוא כבר רחוק מכאן, ואז אני יוצאת ממתחת למיטתו.
הוא פשוט נכנס לחדר בשביל להחליף חולצה ולא שם לב לכלום. נו טוב.
חה! איזה אידיוט! אם הוא היה שם יותר תשומת לב, אולי הוא היה מבחין בחתיכה קטנה מהשמלה שלי שנשארה בחוץ!
אני יוצאת מהמחבוא וכמעט נמחצת תחת הכובד של השמלה, ומנקה אבק אחרי שאני בודקת שלא השארתי שום רמז לכך שהייתי שם אי פעם.
אני פותחת מעט את דלת הכניסה, ומסתכלת בכל הכיוונים בשביל לוודא שאכן אין שם אף אחד. לאחר מכן, אני סוגרת אותה וממהרת לצאת.
YOU ARE READING
בושם צרפתי
Teen Fictionזכה בוואטיז 2016! #מקום שני בספרות נוער (2/4/2017) אליזבת׳, נערה בת שמונה עשרה מהמושבת של אמריקה, נאלצת להתמודד עם מציאות חדשה לאחר שנחטפת על ידי ספינה של פיראטים אנגליים. היא לא יודעת למה, ולמען האמת לא כל כך אכפת לה- הרצונות היחדים שלה הם לחזור...
