בושם צרפתי

פרק 13

אני זוכרת שלאחר כמה ימים אחרי שכבר הייתי באמריקה ניסיתי להיזכר באנגליה, כי כבר אז היא נראתה לי כמו זיכרון רחוק.
הייתי כל כך שקועה בחלום שלי, בחלום על הארץ הירוקה עם הפרחים הורדים והאנשים נחמדים, כך שבכלל לא רציתי לחשוב על כל מה שעבר עליי באנגליה.

ביום שהיינו עוד בספינה, רגע לפני שהיא
החלה להפליג, לילי הצביעה על בית גדול שעמד ליד הים הגדול ואמרה שזה היה הבית שלה. אני זוכרת שחייכתי, אבל בתוך תוכי לא יכולתי שלא לחשוב על הבית העשוי מקש והבד הקטן שהיה שלי למרות שזה לא הפתיע אותי כל כך, כי תמיד אנגליה הייתה מחולקת לטירות ענקיות מול צריפים עגומים. אבל מה שהפתיע אותי באמת הייתה תחושת הקנאה שהציפה אותי אז וכמעט ולא עזבה. קינאתי בלילי. קינאתי ביופי שלה, בנחמדות שלה, ובכל הדברים שיש לה; קינאתי בשמלות המשי שלה, סיכות השיער הורודות, הדובי החום והצמרירי, והעובדה שיש לה אמא ואבא נורמאליים שאוהבים אחד את השני. ושאוהבים  אותה.
אני יודעת שאם אני חושבת על זה עכשיו אני ארגיש מגוחך, כי כל אחד והעתיד שאליו הוא נועד, אבל כשהמחשבה הזאת עלתה לי בראש הרגשתי ממש רע. ממש ממש רע.

אבא של לילי היה משרטט מפות מטעם המלוכה. כלומר, הוא היה נוסע בספינות וחוקר מקומות ולאחר מכן משרטט את האיזור הגאוגרפי של האיזור על חתיכת נייר מיוחד ומוסר הכל למלך. בזכות זה, המלך נתן לו אדמה ומשרתים באנגליה, בבית גדול ויפה על שפת הים.
לילי סיפרה לי את זה בכל כך הרבה התלהבות עם ברק בעיניים, כך שאני התביישתי להגיד לה שאבא שלי גר באדמה של מישהו אחר, אחד מהאחים של למלך שקראו לו ג'ים. אז לא סיפרתי, כי פשוט התביישתי. היה לי אומץ לספר לה הכל רק סביבות גיל שש עשרה.

כבר הספקתי במשך הזמן להדחיק את הבית שלי באנגליה הרחוקה וכבר הספקתי להשתקע באמריקה, למרות שזה לא בדיוק היה כמו החלומות שעליהם חלמתי בלילות שהעברתי בין הגלים. אבל דבר אחד קטן שאני לא הצלחתי לשכוח - ושאני עדיין לא מצליחה לשכוח - הוא שלג'ים היה בן יחיד קטן ומעצבן, שאולי למזלי, אני לא מצליחה כלל להיזכר בשמו.
הוא היה גבוה, למרות שהיה גדול ממני רק בשנה וקצת, ותמיד היה צוחק עליי שאני נמוכה וקטנה יותר ממנו. היה לו שיער פרוע ודי בהיר, והוא היה תמיד בא לשחק איתי בדשא המשותף בין הבתים שלנו. אף פעם לא באמת רציתי לשחק איתו, אני חושבת -  אבל אני תמיד הייתי בחוץ, בעיקר בשביל לא להיות בבית, והוא תמיד היה שם גם, ואף פעם לא באמת הבנתי למה בן של משפחת מלוכה כל כך רוצה לשחק עם ילדה שכמוני. בעיקר אחרי כל הפעמים שרדפתי אלריו, הרבצתי לו, התעלמתי ממנו או קיללתי אותו.
פעם אחת, המצב היה ממש גרוע. מרוב שהתעצבנתי מכך שהוא תמיד היה נמצא איפה שאני לא אהיה, נתתי לו מכות כל כך חזקות שאבא שלי הסתבך בצרות וכמובן שגם אני אחריו, כי אבא שלי צרח והרביץ וזה לא היה נחמד כל כך.
אבל ביום למחרת הילד רק חיוך חיוך מוזר, וגם יום אחר כך הוא בא כהרגלו והמשיך לשחק בשטח הדשא הגדול.