אני מתנשפת בכבדות. הכל חשוך, ואספקת האוויר שלי כמעט ונגמרת. אני יחפה, ואני מרגישה את הרצפה העשויה מעץ נסדקת תחתיי, וקוצי עץ נתקעים ברגליי ופוצעים אותן. אני מנסה להושיט את ידיי בשביל לחוש במשהו, אך הן לא פוגעות בכלום מפלבד אוויר ריק.
אני מרגישה זוג ידיים שאוחז בכתפיי, מסובב אותי במקום שוב ושוב ושוב. השחור מתחיל להסתובב, והידיים שנחו על כתפיי ומתחילות לרדת למטה ולמטה ולמטה, והזוג ידיים הופך לשתי זוגות, ולשלוש ולארבע ולחמש ולשש ולעשר ולמאה, עד שאני לא מרגישה כלום מלבד ידיים. לכל יד יש קול, וכל קול הוא שונה, צוחק עליי, משפיל אותי, והידיים האלו מפילות אותי אך משאירות אותי יציבה, פוגעות בי אך מרפאות אותי בו זמנית, דוחות אותי אך מסקרנות אותי מספיק בשביל להישאר שבויה בתוכן, עד שהן זורקות אותי בחוזקה על הרצפה. אך אני ממשיכה ליפול וליפול וליפול במקום פשוט לנחות על הרצפה ולגמור כבר עם הכל. והנחיתה מגיעה, אבל במקום לפגוע בקשיחות של הרצפה הקשה אני נוחתת במשהו רך, שמרגיש לי כמו... ידיים?
אך הן אחרות ממאה זוגות הידיים הקודמות. הן חייבות להיות. הן רכות יותר, והן אוחזות בי בכל כך עדינות, כאילו אני עלולה להישבר ולהתפרק בין רגע.
ואני לא רוצה לעזוב אותן.
אך לפתע, יש אור. והאור הזה מתרכז רק בזוג עיניים שכבר ראיתי בעבר, ואני שומעת קול חלוש שמתפתח לצחוק חזק ומצלצל ורגע לפני שאני שומעת קול של ירייה ולפני שהעיניים האלו הופכות לאדומות ומשועשעות ורגע לפני שהשחור הופך לאדום, אדום מדמי שלי.
-------
אני מסיירת בספינה. למרות שאני פה כבר די הרבה זמן, אני מודה שעדיין לא הצלחתי להתרגל למראה הנינוח של אור השמש הפוגע במים המלוחים אשר מתנגשים בספינה בגלים קטנים ולא מזיקים ומזיזים אותה מצד לצד. למעשה, לא הייתי בים מאז גיל חמש ולא עשיתי דבר מלבד רק להסתכל עליו, כך שלהיות במשך כל כך הרבה זמן בקרבתו ולשוט בין גליו מרגיש לי אפילו קצת יותר ממוזר.
כשאני מגיעה לסיפון, אני מוצאת מקום נוח שבו אוכל לשבת ולשכוח מהסיוט שתקף אותי הלילה, ומסיטה את מבטי מהים הכחול לשמיים הכחולים, הענקיים, האין סופיים. עננים לבנים שנראים כמו כבשים קטנות שטים לאיטם במרומים, וציפורים לבנות גם הן עפות מעל הספינה, בחבורות, וכאילו מנופפת לי לשלום, צוחקות עליי עם החופש שלהן.
הכל נראה כל כך רגוע ושקט וכמעט ואין אנשים על הסיפון, מכיוון שבשעות האלה בדרך כלל כבר העבודה מסתיימת והם נמצאים בבר בשביל להרגיע את עצמם, ולכן אני מרשה לעצמי גם להירגע מעט מהשגרה היום-יומית ולנוח על הסיפון ולהנות עוד קצת מהנוף לפני שאהיה מוכרחה לחזור לעבודה ולרעש אשר נמצא באופן כמעט תמידי בבר.
לפתע עוברת בי מחשבה שאם לא הייתי כאן במסגרת שבויה, או חטופה, אולי הייתי נהנת מהשהות שלי כאן, למרות שאולי כבר עכשיו אני חשה סוג של הנאה. אני נותנת למחשבה הזו להתמהמה מעט בראשי, אף על פי כן שככל הנראה לעולם לא אודה בכך.
אני מרשה לעצמי להיסחף עם המחשבות משום שמה לא יכול להיות מהנה בלשוט בים, לקום כל בוקר בגלל אור השמש, ולא בגלל צרחות, או לקום בגלל קול המים הזורמים במקלחות או ריח של אוכל המיטגן בהמון המון שמן? מה לא כיף בכך שאני צריכה בדרך כלל ללכת להתקלח, במים שאולי לא חמים אבל נעימים מספיק, ללבוש את אחת מהשמלות שתלויות לי בשורות בתוך הארון שכבר לא כל כך מפריע לי להסתובב איתן, ואז ללכת לג'ייק, ולהעביר איתו את הזמן עד שבאים המלחים לשוחח איתם, כל אחד בתורו?
מה כבר יכול להיות נורא כל כך בלאכול אוכל שהוכן במיוחד בשבילי, בלי הרבה זמן, כהכרת תודה מהטבחים שאיתם גם כן העברתי את זמני הפנוי, ואז לחזור ולהמשיך לבצע שיחות עם עוד אנשים? שום דבר.
למעשה, מעולם לא דיברתי כל כך הרבה, ועוד עם אנשים שאני בקושי מכירה. מעולם לא הייתי טיפוס חברותי במיוחד, ומעולם לא הייתי מסוגלת לנהל שיחה שאורכת יותר מחמש דקות, אלא אם כן דיברתי עם לילי. תמיד העדפתי להקשיב, ולא לדבר, וכאן זה השתנה.
אולי קצת, אבל זה השתנה.
כל הדברים שיצא לי לחוות בינתיים כאן על הספינה הם דברים שמעולם לא הייתה לי את האפשרות לעשות כל עוד הייתי בביתי באנגליה ואז באמריקה. זה מרגיש לפעמים כאילו נפתח בפניי עולם חדש, עולם שבו אולי לא יהיה לי רע כל כך ועולם עם כל כך הרבה אפשרויות חדשות וישנות אשר פתוחות בפניי, שאני מפחדת לגשת ולנסות. ועד כמה שהעולם הזה נשמע מבטיח, ככה אני גם מפחדת ממנו.
למה שאפול כמו שנפלתי באמריקה?
ממש כמו באגדות, הא? הנסיכה הופכת לשמחה יותר, וטוב לה, ובסוף היא מצליחה לבנות לעצמה חיים רגילים ונורמטיבים בלי לפחד מהעבר, מהעתיד, ומעצמה.
רק ששום דבר הוא לא כמו באגדות. הנסיכה לא מוצאת את הנסיך על הסוס הלבן, כי הוא לא קיים. ואין שום דבר כזה אהבת אמת, כי כל מה שאהבה עושה זה לשקר, ולפגוע, ולהרוס.
וזו הסיבה שאולי התחלתי להאמין שאולי לא הכל טוב.
ובכל מקרה, הדברים היחידים שמצאתי כאן הם ספינה מלוכלכת, אנשים שטובים מידי בשביל להיות פה, וחלאות אדם כמו ברנרד וארתור.
אך אני חושבת שלמרות כל זה, כשאחזור הביתה, אם בכלל, אני אתגעגע למקום הזה. אבל רק קצת.
אני אתגעגע לג'ייק, ולאנשים הטובים שיצא לי לפגוש. אתגעגע לריח המלוח של הים ולבקרים הרגועים, אני אתגעגע לאוכל הרע ולבר ולג'ורג' הטבח ולמייקל המנקה ולברט החותר ואולי, ממש אולי, אולי אני אפילו אתגעגע טיפה טיפה ל--
לא. אני בכלל לא אתגעגע לארתור.
למעשה, כשאגיע הביתה, אארגן לעצמי מסיבה קטנה על כך שנפתרתי ממנו, תודה לאל.
או שלא.
פעם אחת, כשישבנו אני והשכן שלי בתקופה שעוד גרתי באנגליה, הוא אמר לי שהוא היה שמח אם היה כפתור מיוחד שהיה מפסיק את כל רצף המחשבות והרגשות לזמן מה, רק בשביל שהוא יוכל להינות משקט, שקט מכל מה שעובר לו בראש. ואני חושבת שזו הפעם היחידה שהוא אמר משהו חכם, כי כרגע אני ממש יכולה להזדהות איתו. אפילו עכשיו. אפילו שהוא לא יוצא לי מהראש מאז שנזכרתי בו, למרות שכל פעם אני נזכרת רק בדברים מעומעמים.
אני זוכרת שהיה לו שיער חום בהיר שהיה קצת ארוך ומסודר תמיד בקוקו קטן, למרות שתמיד הייתה קצוות שיער שאף פעם לא הייתה מסודרת במקום. היה לו אף סולד ועור קצת יותר כהה משלי, ועיניים מיוחדות. מה מיוחד בהן אני כבר לא זוכרת.
הן היו סגולות? אולי אדומות? אני לא בטוחה, אבל העיניים שלו היו הדבר הכי יפה שראיתי אי פעם.
הוא היה תמיד לבוש בבגדי אצילים נקיים והוא תמיד היה חוזר איתם לביתו שהם מלוכלכים ובלוים, אבל זה לא נראה כאילו למישהו היה אכפת, כי הוא תמיד היה בא למחרת גם עם בגדים נקיים. והוא היה תמיד צוחק, ועד כמה שהייתי מרביצה לו ושונאת אותו ככה אהבתי את החיוך מלא הביטחון שלו, את התחוק הילדותי, ואת העיניים הכל כך יפות האלו שתמיד שידרו רוגע תמידי.
אני עדיין לא מבינה מדוע אני כל כך עסוקה במחשבות עליו, אם הפעם האחרונה שבה נפגשנו הייתה לפני אחת עשרה שנה, אז אני מנערת את ראשי בניסיון לחשוב על משהו אחר, וכשאני מגלה שאני לא מצליחה אני קמה ממקומי, ומתחילה ללכת שוב.
תוך כדי ההליכה אני מתחילה לתהות איפה הוא כיום. הוא בטח עשיר, ואציל, והוא בטח כבר התחתן, או שאולי הוא בחר להקדיש את חיו בינתיים לאבירות? או שאולי הפך לסוחר מצליח? הוא בטח כבר הספיק לעבור ולחוות כל כך הרבה, בעוד אני נשארתי בדיוק באותו המקום. לא התקדמתי. נשארתי להיות אותו הילדה הכועסת והרוטנת, בדיוק כמו שהייתי אז.
ואולי זה טוב שכך.
YOU ARE READING
בושם צרפתי
Teen Fictionזכה בוואטיז 2016! #מקום שני בספרות נוער (2/4/2017) אליזבת׳, נערה בת שמונה עשרה מהמושבת של אמריקה, נאלצת להתמודד עם מציאות חדשה לאחר שנחטפת על ידי ספינה של פיראטים אנגליים. היא לא יודעת למה, ולמען האמת לא כל כך אכפת לה- הרצונות היחדים שלה הם לחזור...
