בהתחלה אני לא רואה דבר מלבד גוש גדול של אנשים במדים אדומים שמסתער לעברינו. אני מנצלת את השניה הזאת בשביל להוציא את הסכין שבנעלי ותוקעת אותה בגבר הראשון שבא לכיווני, מתנשפת.
אם הייתי מאחרת רק בשניה...
ברגע החופשי שנותר לי אני מנסה לחפש אחר אנשים מוכרים מסביבי. ארתור כמה מטרים קדימה ממני, נלחם בגבר בעזרת חרבו.
לא היו לו אקדחים קודם?
אני יודעת שרוב הצוות מאחוריי, אבל אני לא יכולה להסתכל אחורה- בכל רגע יכול לבוא חייל צרפתי אחר ולהרוג אותי בזמן שאני לא אשים לב.
אני מקווה שוויל וג'ייק בסדר. אני מקווה שכולם בסדר.
אני רואה את ג'יימס- לא החבר של ארתור עם המשקפיים הקטנים, אלא ג'יימס השני שהוא הבוס של ג'ייק, והוא מתקדם לאיזור הלחימה שלי, נלחם תוך כדי בגבר צרפתי אחר.
אני מסיטה את מבטי ממנו בלית ברירה, מחליטה להתרכז בגבר הבא שבא מולי.
הבחור הראשון לא היה בעיה, כי הוא היה פזיז מידי ויכולתי להרוג אותו בלי להתאמץ, אבל עכשיו זה המבחן האמיתי שלי.
הצעדים שלי שקטים. אם אני רוצה לחזור בחיים לספינה, אני צריכה להיות חכמה ומרוכזת, לא לתת לאף אחד לפגוע בי, לא לתת לאף אחד להרוג אותי. וזה בדיוק מה שאני הולכת לעשות.
אני מכניסה את הסכין לכיסי, מוציאה מהנדן שקשור למכנסיי את חרב הדרקון שלי, אותה חרב עם חריטת הדרקון שמצאתי ביום הראשון שלי פה בספינה, מביטה בה למשך כמה שניות.
לפחות עכשיו תהיה לה שימוש.
פעם, כשהייתי עוד ילדה קטנה, וויליאם אמר לי שלחימה היא כמו ריקוד. הצעדים צריכים להיות מחושבים מראש, ואם ארצה להצליח עליי להיות מרוכזת. הוא אמר לי שאם ארצה להילחם אני צריכה לנצל כל יתרון גופני שיש לי ולזוז בקלילות עד כמה שזה יכול להיות קשה.
בהמשך למדתי שהחרב היא ההמשך של היד שלי. למדתי שאיך שאתחייס לחרב שלי כך היא תתייחס אליי בחזרה, ושבסופו של דבר, בקרב האמיתי, לא תישאר לי דבר מלבדה. למדתי לדייק בפגיעה ולזוז בקלילות ולנצל את חולשותיו של היריב ואפילו לנצל את נקודות החוזק שלו, למדתי ששדה הקרב הוא לא משחק ושאנשים מתים זה משהו שצריך להתרגל אליו, אפילו אם הם חברים שלי.
ועכשיו... איך אני אמורה ליישם את כל מה שלמדתי?
אבל אחרי כל החוקים שלמדתי, הפנמתי רק דבר חשוב אחד- במלחמה אין באמת חוקים.
התקיפה הראשונה של החייל הצרפתי מפספסת אותי בסנטימטר. אני ממהרת לקחת את החרב של החייל שהרגתי ממקודם, מתחילה להטיח אותה בחרבו של הגבר שמולי. אף פעם לא נלחמתי בנשק שלא שלי, אבל חרב הדרקון שלי נמצאת מתחת לבגדיי ואין לי זמן להוציא אותה.
הוא מנסה לפגוע בבטני, אבל ללא הצלחה- התנועות שלו איטיות מידי וצפויות מידי, ולכן אני מצליחה לחסום את כל המכות שהוא שולח לעברי כמעט ללא מאמץ.
החרבות שלנו מוטחות אחת בשניה תוך כדי תזוזה, משמיעות רעש חזק ומתכתי.
אני הולכת קדימה ואחורה, לשמאל ולימין, מתרכזת בינתיים בלנסות לפגוע בו.
זה מרגיש מוזר, להילחם ככה. צד הגוף שלו כנגד שלי, וחרבו מתנגשת בשלי, וזה מפתיע כמה בן אדם שפגשתי רק לפני כמה דקות רוצה להרוג אותי כל כך- בכמעט אותה המידה שאני רוצה להרוג אותו.
DU LIEST GERADE
בושם צרפתי
Jugendliteraturזכה בוואטיז 2016! #מקום שני בספרות נוער (2/4/2017) אליזבת׳, נערה בת שמונה עשרה מהמושבת של אמריקה, נאלצת להתמודד עם מציאות חדשה לאחר שנחטפת על ידי ספינה של פיראטים אנגליים. היא לא יודעת למה, ולמען האמת לא כל כך אכפת לה- הרצונות היחדים שלה הם לחזור...
