בושם צרפתי

פרק 18

"אפשר לדעת מה לעזאזל את עושה?!"
"אתה שואל אותי מה אני עושה? ראית טוב מאוד מה עשיתי, והחלטת לבוא ולהפריע לי באמצע!" אני משלבת את ידיי, נועצת בו מבט כועס.
"את הנשיקות שלכם תשמרו לעצמכם. זה לא משהו שכולם צריכים לראות ולדעת." הוא אומר בקול קר, ונראה כאילו כל העצבנות יורדת ממנו. מבטו לא סר מעיניי, והקרירות של המבט היחיד הזה כמעט מרתיע אותי. 
"אתה לקחת אותי מהבית שלי, גררת אותי לפה ואין לי ברירה מלבד להישאר בספינה הזו. בין היתר אתה מכריח אותי להישאר. ואתה באמת חושב בשנוסף לכל זה יש לך את הזכות להגיד לי מה אני יכולה ומה אני לא יכולה לעשות?!" אני כמעט צועקת.
"אני לא אומר לך מה לעשות!" הוא מחזיר בטון שנשמע כמעט כמו צעקה. בכל הזמן שבו אני מכירה אותו, הוא אף פעם לא צעק. ועכשיו זה פשוט מוזר לי, לדעת שהוא מרים את הקול שלו עליי. בדרך כלל זה הפוך.
"אז מה אתה עושה עכשיו?" אני מחליטה לנסות לדבר בהיגיון.
"מנסה לגרום שכל האנשים בספינה לא יראו איך הוא דוחף את הלשון שלו לגרון שלך!"
"אולי תהפוך את זה לקצת יותר מגעיל?" 
"אם זה מה שאת רוצה, אין לי בעיה בכלל." הוא משלב את ידיו. "רוצה שאתחיל לפרט?"
אני מגלגלת את עיניי. "בכל מקרה. אני יכולה להתנשק עם מי שאני רוצה, מתי שאני רוצה, מול מי שאני רוצה ואיך שאני רוצה, בדיוק כמו שלך את היכולת הזאת."
"היכולת שלי להתנשק עם ג'ייק?" הוא מגחך. "לא תודה, מעדיף לוותר על התענוג."
"אל תהיה אידיוט. התכוונתי לכך שאם אתה רוצה אתה לגמרי יכול להביא לכאן בחורה ולנשק אותה ולשכב איתה ואפילו לאכול אותה מצידי, ואף אחד לא יכול להגיד לך מה לעשות או מה לא לעשות. ואם כבר אנחנו כבר מדברים אתה באמת צריך למצוא לך חיי אהבה, ארתור. אתה נראה לי בודד למדי." אני נשענת על קיר שנמצא בקרבת מקום, מרימה את גבותיי.
הוא מגחך. "חיי אהבה? אני לא צריך חיי אהבה, לאב. יש לי את הספינה שלי, והמלחים שלי, והמטרות שלי. שום אישה לא תוכל לתת לי את הדברים שאני מקבל מלהיות חופשי בים הפתוח."
"כי אני די בטוחה שהשכבת חצי מהבנות באנגליה, אז פחות או יותר כבר הצלחת לקבל הכל מכולן." אני אומרת באנחה. אני כבר מכירה בחורים מהסוג של ארתור, והם בדיוק כאלו. אדם היה כזה.
"איך ניחשת?" הוא מגחך לעצמו לרגע.
"ניחוש פרוע." אני מחזירה.
"אחרי מה שראיתי היום, האם אני יכול להניח שיש בך עוד דברים פרועים חוץ מניחושים?" אני מצליחה להבחין בסדקים של שעשוע אשר מופיעים על רקע פניו שמנסות להישאר אדישות וקרירות. "כי אני חושב שכן."
"אלוהים, אולי תפסיק כבר?! עדיף שתישאר ממורמר כמו בתחילת השיחה." אני נועצת בו מבט.
"נראה כבר איך השיחה הזאת תתקדם." הוא אומר בקלילות.
"למה אתה לא יכול להיות שמח בשבילי?" אני מחליטה להעביר נושא ולהפר את השתיקה המעיקה ששררה פה.
"להיות שמח? האם אני לא נראה לך שמח? מה את רוצה שאעשה, אשיר לכם שירי אהבה ואפזר עלי ורדים אדומים?"
"קודם כל,חשוב שתבין שאני לא מבקשת ממך לשמוח ולקפץ, אבל לפחות תעמיד פנים ואל תסובב מולי עם ההבעה הכעוסה שלך והמבט הכועס והנעלב."
"אני לא כועס, ובכלל לא נעלב. אם הייתי, הייתי אומר. כמו שכבר אמרתי, לי אכפת לי מה אתם עושים או מה תעשו בהמשך, כל עוד לא תעשו את זה מול הפנים של כולם. או שתעשו יותר מידי רעש."
לוקח לי כמה רגעים להבין. "אתה צריך לפעמים לסתום את הפה שלך. זה יעשה לך רק טוב."
"זה מה שאמרתי לך ביום הראשון שלך פה על הספינה, ולא נראה שלקחת את הדברים שלי ברצינות."
"ואני גם לא אקח."
"ואת של ג'ייק כן?"
אני נאנחת. "אני לא יודעת מה עובר עלייך, ארתור. אבל אולי אם הייתה לך בת זוג היית מבין ומתנהג קצת אחרת."
"לא אמרת שאת רוצה שאהיה ממורמר?" הוא אומר בעוקצניות. "כי זה מה שאני עושה, ואת לא נראית מרוצה. אני תוהה מה באמת יהפוך אותך להיות מרוצה,  אליזבת'."
"אל תתחמק ממה ששאלתי. אתה עכשיו סתם מדבר שטויות."
"זה לא קשור לבת זוג." הוא משתיק אותי באחת, קולו חוזר להיות קר ולא משועשע כמקודם, אבל טיפה עוקצני. "אשאל שוב, מה את רוצה שאעשה? אהיה השושבין בחתונה שלכם?"
בחיי, אני שונאת אותו.
"אף אחד לא אמר שאנחנו נתחתן. למרות שגם אם כן, אתה בן האדם האחרון שאני הולכת להזמין לחתונה שלי."
הוא צוחק. "אני לא בטוח."
"ואתה עדיין סוטה מנושא השיחה."
"שאלתי אותך שאלה, ולא ענית לי. מה את באמת רוצה שאעשה, אליזבת'?"
"אני לא יודעת!" אני אומרת כשאני מתחילה להתייאש מלנסות לשוחח בשקט. "תגיד מזל טוב או משהו, תהיה בן אדם, לכל הרוחות!"
"מזל טוב על מה? על זה שאצטרך לקום כל בוקר ולראות אתכם אוכלים אחד את השניה?"
"אנחנו לא נעשה את זה, לעזאזל! אבל אם זה כל כך משנה לך, אתה מוזמן להישאר נעול בחדרך כל היום, וככה לא יהיה לך על מה להתלונן. כי טוב, לא תראה כלום."
"אני לא הולך להגביל את החופש שלי בגלל האהבה שלכם הוא מה שזה לא יהיה, לאב. אל תאדירי את עצמך כל כך."
"זה האופי שלי, כפי שאתה יודע," אני מושכת בכתפיי. "ואתה תלמד להתמודד איתו."
"כמובן שאתמודד, לאב. האם יש לי משהו טוב יותר לעשות בזמני הפנוי?"
"משום מה, זה נראה כאילו באמת אכפת לך מזה שאני וג'ייק יוצאים. זה משהו אישי?" אני מחליטה לשאול בישירות, ומרימה גבה.
בחיי, אני רק רוצה שהוא יגיד שהאגו שלו נפגע בשביל שאוכל לפחות לדעת שהשלמתי משימה אחת בדרך להרס של ארתור.
"זה לא אכפת לי בכלל, למען האמת." הוא משתהה לרגע.
"אבל את יודעת מה, למה אני בכלל מנסה לדבר איתך בהגיון? תעשי מה שאת רוצה. נמאס לי לדאוג לך יותר."
"לדאוג?" אני כמעט ופורצת בצחוק. "כל מה שאתה עושה זה זה להרוס לי את החיים!"
"אני הצלתי לך אותם שם! היית יכולה למות!"
"לא הייתי מתה, ואתה יודע את זה. למה אכפת לך שאני וג'ייק בני זוג, כשאתה רואה שהוא מאושר מזה? העובדה שאין לך אושר משל עצמך לא אומר שאתה צריך להרוס את האושר של אחרים."
הוא שותק לכמה שניות, בוחן אותי. "כמובן שיש לי אושר, לאב."
"אז קדימה, ספר לי." אני מתקרבת צעד אחד, נועצת אצבע בחזה שלו. "מה האושר שלך? אתה שמח מלהציק לי? אתה שמח מלשנוא אותי? או שאולי אתה שמח מלראות אותי כלואה כאן, או להיות לבד בספינה כל היום? אולי אתה שמח מלחלק פקודות לאנשים, או לדעת שיש לך כוח, או שאתה שמח לדעת שאתה יוצא לקרב? מה האושר שלך, ארתור דאש ווילאמס, שאתה מוכן להסתכן בשבילו כל כך ולעשות הכל בשביל להשיג אותו?"
הוא מביט בי בעין אחת, פניו נראות חתומות.
אני מביטה בו לכמה רגעים, ממצמצת בעיניי ומתרחקת. אולי באמת קצת הגזמתי בתגובה שלי. אני לא הייתי צריכה...
"ארתור. אני--"
"קרה משהו?" אני מבחינה שג'ייק עומד מאחוריי, מחזיק את ידי ומעביר מבטים בין שנינו. אני תוהה כמה זמן הוא כבר פה. "נראה כאילו משהו קרה בינכם."
"הכל בסדר," ארתור אומר, מסדר את כובעו על ראשו. "סתם, שיחה ידידותית. לא משהו שצריך לייחס לו חשיבות מרובה."
אני מוצאת את עצמי מרימה מעט את מבטי, רק בשביל לפגוש בעינו.
עדיין ירוקה, עדיין קשה, עדיין לא אומרת ומסגירה כלום.
וזה מוזר לי.
הוא מסתובב והולך, ואני מוצאת את עצמי נטועה במקום, ועדיין לא גבוהה מספיק בשביל שלא אצטרך להרים מעט את מבטי בשביל להבחין בקצוות שערו המתנופפים ברוח.
ואני יכולה להישבע, שלמרות כל הרצינות והכעס שהיו פה עד לפני רגע, אני שומעת גיחוך.
ואני לא יודעת אם הוא היה מלגלג או עצוב, וזה טיפה מערער אותי מבפנים.