בושם צרפתי

פרק 40

אנחנו מגיעים לגבול לאחר כמה דקות. 
איך שארתור עזב אותי, הוא ארגן את הצוות ואמר להם לתת רק לי לדבר, בשביל שהמבטא שלהם לא ייחשף. אם תהיה בעיה בכך שאף אחד לא ידבר, האנשים שהמבטא שלהם כמעט ולא נשמע יוכלו להצטרף לשיחה.
אבל זה לא סביר שיקרה. אני יודעת מה אני הולכת לעשות ואיך להוציא את כולנו מהמצב הזה, לא משנה מה יהיה.
בסוף בסוף, לפני שהוא נעלם משדה הראיה שלי, ארתור אמר לי שהוא מרשה לעצמו לספר שזאת לא באמת הולכת להיות מלחמה כמו מלחמות ששמעתי עליהן בדרך כלל. עיקר הפלישה שלנו היא בשביל לגנוב ולהכין את הקרקע לחיילים האנגלים האמיתיים שכבר בדרך, ושהצבא הצרפתי אפילו לא אמור  לדעת שאנחנו באים. כמובן שיהיו חיילים במקום אליו אנחנו הולכים להגיע, אבל ייקח להם הרבה זמן להתקומם נגדינו ולהביא תגבורת, ועד שזה יקרה יגיעו ספינות עם חיילים מיומנים ויכבשו את המקום.
אבל משום מה... ממש קשה לי להאמין לו. אם המצב שהוא מתאר הוא באמת מה שהולך לקרות, אז למה הוא היה לחוץ כל כך בהתחלה? למה הוא היה כל כך בטוח שהוא הולך למות?
טוב. אלו הרבה שאלות שאין לי תשובה עליהן, אבל בהחלט אגלה אותן אחר כך. אני חייבת לגלות אותן אחר כך.

אני מרגישה את הספינה עוגנת. הלב שלי פועם במהירות, ובבת אחת... פתאום אני מרגישה את כל הלחץ אשר נמצא על כתפיי.  מרוב כל ההכנות לא היה לי זמן לחשוב על זה, אבל עכשיו...
עכשיו אני לחוצה.
הכל תלוי בי. אם אני אפשל, הצרפתים לא יהססו לפני שהם יתקפו אותנו. לא משנה אם זאת מלחמה או לא הם עדיין לא אוהבים ספינות זרות, ואני לא מאשימה אותם. אבל אם יתקפו אותנו, הסיכוי שנצליח לצאת מהמצב הזה בשלום יהיה כל כך נמוך שאני בספק שנצליח לאחר מכן לפלוש לשם ולהכין את הקרקע.
אבל אני לא יכולה להיות לחוצה. אני חייבת להתרכז במה שאני הולכת להגיד בשביל שנוכל להתחיל להתקדם לעבר פריז.
אני לא הולכת לתת לעצמי לפשל. לא הפעם.

אני מתקדמת לעבר הסיפון. רוב המלחים לא נמצאים בסביבה, מלבד כמה שמתנהגים כאילו הם מנקים את הספינה. אני לא חושבת שהספינה הייתה אי פעם שקטה כל כך, אבל זה מרגיע אותי טיפה יותר.
"מי הקפטן פה?" אני שומעת לפתע קול שאני לא מזהה שמדבר באנגלית משובשת.
אני מעבירה את מבטי לעבר בית העץ המאולתר שנמצא בסמוך לספינה.
"אני."
מתוך הביתן יוצא גבר בסביבות גיל החמישים לחיו, בעל שפם שחור ועבה ושיער אסוף. הוא לובש בגדי צבא אדומים ובמבט קצר אני מבחינה בכך שיש אקדח מתכת בכיסו.
אקדח... יש לנו אקדחים בכלל על הספינה?
הוא בוחן אותי במבטו. "אתה?"
"קפטן מייק בליקהול. לכבוד הוא לי להכיר אותך, אדוני." אני אומרת בצרפתית, מהנהנת לעברו. הקול שלי נשמע לא רע כל כך ומתאים למה שאני אמורה להיות.
"מאיפה הגעתם ומה מעשיכם כאן?"
"אנחנו ספינת סוחרים, הגענו מאמריקה."
"אמריקה? מפתיע שאתה יודע צרפתית."
"אני יודע הרבה דברים."
"ספינת סוחרים, אמרת? מה אתם מעבירים?" הוא משלב את ידיו.
"כל מיני דברים," אני מנסה לחשוב במהרה על הדברים שיש לנו בספינה למידה והוא יבקש הוכחה. "רום, טבק, בשמים..."
"בשמים?" הוא מביט בי, גבתו העבה מורמת כלפי מעלה. "איזה סוג של בשמים?"
שיט. אף פעם לא חקרתי. אני מבחינה בכך שארתור עומד מרחוק, מביט בי ונראה דיי מבולבל.
אני חייבת לאלתר.
"תן לי רגע לקרוא לאחד מחברי הצוות שלי, הוא גם יוכל להביא לך דוגמית."
אני מרימה את ידי בשביל לסמן לארתור לבוא לעברי, והוא מגיע כעבור כמה שניות.
"תוכל להביא לבחור הנחמד כאן דוגמה קטנה לבשמים שאנחנו מייצאים?" אני עוברת לדבר באנגלית.
הוא מהנהן. "כמובן, קפטן--"
אלוהים. הוא היה חייב לדבר? המבטא שלו... לעזאזל!
הצרפתי מרים גבה. "אנגלי. למה יש לכם אנגלי בספינה?"
אני נועצת בארתור מבט מוות. הוא כל כך הולך לשלם על זה!
אלא אם כן...
ארתור מרים את גבתו לנוכח החיוך המוזר שמתפרש על שפתיי.
"הוא שבוי שלנו, ונמצא כאן במסגרת המשרת האישי שלי. הוא חייב לעשות כל מה שאני אומר לו לא משנה מה הנסיבות. נכון, ארתור?"
הגבה של ארתור קופצת לרגע. כמובן שהוא לא אוהב להקשיב לפקודות של אחרים, אבל עכשיו... עכשיו הוא יהיה חייב להקשיב ולעשות כל מה שאני אומרת, אלא אם כן הוא רוצה למות. הנקמה! הנקמה המתוקה שלי!
"אתה צודק, קפטן. אני חייב לעשות כל מה שאתה אומר לי." הוא קד לעברי, אבל אני לא מוכנה לחיוך שמתפשט על שפתיו.
מה הוא כבר מתכנן...?
"נהדר. עכשיו לך להביא את הבושם שביקשתי ממך."
"אביא את היסמין, ברשותך."
"אין בעיה. וארתור? הבא לנו בבקשה גם שתי כוסות רום. הבחור פה בטח עובד קשה, וחם בחוץ."
הוא מהנהן לעברי, מסתובב והולך. החיוך שעל פניו נראה מחשיד למידי, אבל אני מחליטה לא להגיד כלום.