בושם צרפתי

פרק 24

אחרי לילה ארוך במיוחד ומעייף עוד יותר שנמשך עד עליית החמה, ארתור הודיע שלכולם יש יום חופש אחד ושלח איש איש לחדרו.
סוף כל סוף. הערב הנוראי הזה נגמר.
הדלתות נפתחו ואנשים כבר מתחילים לזרום בהמוניהם לעבר חדרי הלינה המשותפים והמלוכלכים שלהם, וכל קבוצה פונה לעבר מסדרון אחר.
ג'ייק הספיק לאחל לי לילה טוב, נישק את לחיי ויצא- נבלע תוך רגע בתוך ים האנשים.
אני מחכה עד שכולם ייצאו מהחדר, מכיוון שאני יודעת שאם רק אנסה לצאת קודם לכן, ככל הנראה אמצא את עצמי נמחצת בתוך גוש של שודדי ים חסרי נימוסים שדוחפים אחד את השני עד שיגיעו לעבר היציאה המיוחלת לעבר החופש שמעבר לדלתות העץ. או בשבילי, היציאה המיוחלת לעבר הצחנה הנוראית ששוררת בספינה הזו.
אחרי ששורה ארוכה או גוש גדול של אנשים עם עיניים מזוגגות, הליכה עקומה והבל פה מסריח ממשקה אלכוהולי מסוים עוברת, אני מחליטה שהגיע הזמן לצאת מכאן, גם אם זה אומר להימחץ למוות על ידי הקבוצה השניה.
עדיף מהסיכון של להיתקל שוב פעם בארתור.
אני מתחילה לפלס את דרכי בין עוד גוש של אנשים שהחליט לעמוד בדיוק באמצע המעבר לבחוץ ולחסום אותו כמעט לגמרי, עד שאני נתקלת בגבו של מישהו.
אני באה להתנצל, אבל מגלגלת את עיניי אחרי שאני מרימה את מבטי ומגלה מי הבחור שבו נתקלתי.

כמובן. זה חייב להיות הוא. כמו תמיד.

"מזמן לא ראיתי אותך, ארתור." אני מסננת לעברו ברטינה. אי אפשר להיפטר ממנו, לכל הרוחות.
"אליזבת'." הוא מסתובב לעברי, חיוך קל נמתח על שפתיו. "אני מניח שהתגעגעת אליי כל כך והרגשת שאת לא יכולה לסבול עוד שנייה בלעדי, ולכן החלטת לבוא לראות אותי שוב? כמה חמוד."
"כנראה שלא משנה לאן אלך, תמיד אזכה לראות את פרצופך הנחמד והחביב בסביבה." אני אומרת בנימה הכי צינית שמיתרי הקול שלי נותנים לי להפיק, מה שגורם לטון שלי להיות הטון כמעט הכי ציני שיצא לי להשתמש בו אי פעם. לתת לארתור מדליה על כך?
"אני חושב שהציניות הזו היא לא הכרחית, לפחות לא במקרה הספציפי הזה. יהיה נחמד אם תדברי בטון רגיל, כמו כל אחד אחר כאן." הוא אומר תוך כדי ניסיון לנקות במטפחת כתם חום שנגרם ככל הנראה מרום, שהופיע על חולצתו הלבנה.
"חושבת לוותר על הרעיון של לדבר כמו אדם רגיל. אתחיל להתנהג כמו אדם רגיל כשאתה תתחיל להתנהג כמו אדם רגיל." אני עונה, מחייכת חיוך תמים וסרקסטי.
"תודה רבה על המחמאה." הוא מכניס את המטפחת לכיס לאחר הכישלון של ניקיון החולצה.
"וחוץ מזה, אם לא ידעת, סרקזם גורם לפיתוח דרכי חשיבה וכושר טוב יותר בפתירת בעיות מורכבות." אני מדקלמת כמובן מאליו.
הוא מרים את גבתו. "וכיצד את יודעת זאת?"
"קראתי על זה בספר לפני כמה שנים." אני מושכת בכתפיי. "וגם קצת מעצמי. יצא לי לבחון כמה פעמים אנשים סרקסטים נגד אנשים לא סרקסטים בסיטואציות כלשהן."
הוא מחייך. "גם יפה, וגם חכמה."
אני נאנחת, מעבירה את ידי בשערי שמסורק, לשם שינוי. "כמו שכבר יצא לי להגיד לך פעם אחת, אתה פלרטטן נורא ואיום."
"וכמו שעניתי לך כבר פעם אחת, אני ממש לא."
"אפילו אני מפלרטטת יותר טוב ממך, ומעולם לא ניסיתי לפלרטט. אבל אני חושבת שאני רק אגיד דברים בסגנון של דם ורצח, שיגרמו למי שזה לא יהיה להתרחק כמה צעדים אחורנית, לחייך בפחד ולנוס על נפשו, כמו שכבר קרה בעברי הרחוק עם מישהו שניסה שנתחיל לצאת."
"בחייך, אין מצב שאת עד כדי כך חסרת לב בשביל לעשות דבר שכזה. אני בטוח שיש לך במקום נסתר, עמוק עמוק בתוך בית החזה שלך, דבר קטן ושחור ומצומק ומצומק כשאמור לתפקד בתור לב." הוא מביט בי מלמעלה, וגורם לי להרגיש כמו ילדה קטנה וטיפשה.
ילדה טיפשה ונמוכה.
"אם היה דבר כזה, הוא בטח נשר מחוסר שימוש. אבל למה אני מדברת איתך על דברים שכאלה? אין לך משהו יותר חשוב לעשות כמו... לא יודעת, ללכת ממני ולהציק למישהו אחר או לעשות טובה לאנושות ולהתקלח?"
הוא צוחק. "התקלחתי היום. ואת האמת? אני לא יודע."
אני נאנחת שוב. "למה אני בכלל טורחת לדבר איתך? אני שונאת אותך."
"כי את צריכה לדבר עם מישהו, ואני האפשרות היחידה והטובה הראשונה שנתקלה בדרכך."
"אמר האחד שקבע תור לשיחה אצלי לפני כמה זמן." אני אומרת ומשלבת את ידיי. "אתה יכול להפסיק להתרברב, ארתור. אני חושבת שהלילה לקחת מעצמך מספיק למשך כל החיים האומללים וחסרי המשמעות שלך."
"את מרגישה בודדה, למרות שיש לך את ג'ייק. את מתגעגעת למישהו." הוא מתקרב צעד אחד, חיוכו רק ממשיך להתעקם, ומבטו ננעץ בשלי.
"צר לי לאכזב אותך, קפטן וויליאמס. אין לי למי להתגעגע." אולי ללילי. רק אולי.
"יש לך משהו שמעיק עלייך. סוד? נלך על סוד. סוד גדול, עד כדי כך, שאם יגלו אותו הוא יכול להגיע למצב של להרוס חיים של מישהו. בין אם אלו חייך שלך, או חייו של מישהו אחר, מישהו שקרוב וחשוב לך, או החיים של שניכם יחד." הוא מתקרב לעברי עוד צעד אחד, ואני נסוגה אוטומטית צעד אחד אחורנית, מבחינה בניצוץ הסקרנות והשעשוע שמופיע בעינו החומה.
הוא עוד יהרוג אותי.
"ואתה עוד אומר שלי יש יכולות פסיכולוגיות. אני ממליצה לך להפסיק את עיסוקייך כיורד ים עלוב ולהחליף איתי בתפקיד. למרות שאתה לא יכול להיות כזה טוב. בטח יש לזה תירוץ. הממ... אתה משתמש במאגיה שחורה?" אני נועצת בו מבט, מנסה להיראות הכי נינוחה שאפשר.
חיוכו רק מתעקם יותר, והופך להיות מזמין צרות יותר מאי פעם.
"את חושבת על משהו, מתקופת הילדות הרחוקה שלך. אני אנחש ואגיד שזה אפילו מישהו?" הוא מתקרב אליי יותר, פניו במרחק כמה סנטימטרים משלי.
אני מנסה להישאר רגועה מהקרבה הפתאומית, מוחאת כפיים. "בראבו. אולי תנחש על איזה מספר אני חושבת עכשיו?" אני עוצמת את עיניי, עושה הבעת ריכוז מזויפת, ומה שאני באמת חושבת כרגע זה: 'לך תזדיין, ארתור.'
ועל הספרה שלוש.
"כל אלו היו ניחושים בשביל להפחיד אותך קצת. אולי לא הפחדתי אותך כל כך, אבל לפחות צדקתי ואני יודע עלייך הרבה יותר עכשיו." הוא מתרחק מעט אך עדיין נמצא קרוב אליי יחסית, קרוב יותר מידי, ממשיך לחייך חיוך שהופך לאט לאט לחיוך שחצני ויהיר.
אני מגלגלת את עיניי, לוקחת נשימה בשביל להחזיר את קצב פעימות ליבי למצבו הרגיל. "ניסיונות יפים."
"הו, לאב. הם לא רק ניסיונות יפים, הם גם קולעים במדויק." הוא אוסף את שערו מחדש באותו סרט לבן.
"היה נחמד לראות אותך כאן, אליזבת'. אני מקווה שנהנית מהמסיבה הזאת." הוא אומר כשהוא מבחין בכל שאני לא מחזירה לו בדבר מה.
"אגיד שנהניתי, גם אם לא עשיתי הרבה דברים חוץ מלהיות באחת הפינות ולשוחח עם ג'ייק- רק בשביל לגרום לך להרגיש טוב עם עצמך. אל תתרגל לכך, אני כזו נחמדה רק בגלל שזהו יום הולדתך היום."
"לא רק עמדת. את שכחת שגם רקדת," הוא מוסיף, חיוכו הערמומי חוזר להופיע על פניו.
"אל תזכיר לי את שני הריקודים האלו. אני מעדיפה להדחיק את זה מזיכרוני כמה רחוק שרק מתאפשר לי."
"אל תדאגי, לאב. זה יהיה חייב לצוף לך בזיכרון בשלב מסוים של חייך. אבל בצורה כזו או אחרת, את לא יכולה להגיד שהייתי כל כך גרוע."
"היית נוראי. הרגשתי כאילו אני רוקדת ברחבת הריקודים עם צפרדע. מתה." אני אומרת, מחליטה לשקר שוב. זה הדבר הכי טוב שאפשר לעשות במקרים כאלו, לא?
כי הוא רקד טוב, ואני לא הולכת להגיד לו את זה בשביל שהאגו שלו יתנפח עוד קצת.
למרות ש... באמת נהניתי מהריקודים האלה.
טיפה. לא הרבה.
אבל לא משנה אם נהניתי או לא, אני עדיין נהנית יותר להציק לו.
נכון?
הוא מושך בכתפיו. "בכל מקרה, כבר מאוחר, ואני מניח שהגיע הזמן ללכת לישון קצת. חלומות נעימים, לאב."
"אני אומרה לענות 'גם לך'?"
"רצוי ואפילו אפשר, כן."
"אז לילה רע וסיוטים נוראיים."
הוא מגלגל את עיניו בחיוך קטן ומתחיל ללכת לכיוון הנגדי.
"דרך אגב," אני אומרת לרגע. "חשבתי על הספרה שלוש."
"ידעתי!" הוא אומר, ולמרות שאני לא רואה את פניו אני מבחינה בנימת קולו שהוא מחייך חיוך רחב. "יכולתי להגיד את זה, ואז היית מתחילה לפחד באמת."
"לא," אני אומרת, מחייכת חיוך קטן ולא ציני, שהלוואי שארתור לא היה מבחין בו ברגע שהסתובב שוב לעברי. "זה לא היה מפחיד אותי כלל."