אני מתפלאת לרגע מהעדינות שבה הוא מחזיק את ידי כשהוא מוביל אותי לעבר הרחבה, אבל אז נזכרת שזה ארתור.
וארתור לא יכול להיות עדין. בכלום. אף פעם.
הוא לוקח אותי לכמעט אמצע החדר, ממש כאילו הוא צועק: "היי כולם! בואו בהמוניכם ותראו איך אליזבת' הולכת ליפול ולשבור את כל גופה מכיוון שהיא לא יודעת לרקוד!" או משהו בסגנון.
"זה באמת הכרחי להיות דווקא באמצע? הפינה הזו שם נראת לי מקום מעולה." אני אומרת ומצביעה לעבר אחד מהמקומות הריקים והמרוחקים יותר מהאמצע.
"את מתביישת, לאב?"הוא מסובב את ראשו בשביל להביט בי, והטון שבו הוא משתמש מרגיש לי מתגרה לחלוטין.
"אני לא מתביישת מריקוד, אני מתביישת מלהיות בחברתך. בעיקר כשזה בציבור." אני מחזירה בעוקצניות האופיינית לי, בניסיון להשיב מעט מהכבוד האבוד שלי.
"טוב לדעת." הוא נעמד ממולי.
אני מחפשת את ג'ייק במבטי, וכשאני מוצאת אותו לבסוף אני שולחת לו מבט של 'עזור לי!" אבל הוא רק מביט בי ובארתור, נראה משועשע למידי.
למרות שאנחנו אמורים להיות בני זוג, אני עוד אהרוג אותו. התערבות או לא.
השיר שהתנגן עד עכשיו נגמר, ומתחיל שיר חדש, איטי יותר, אבל קליל בצורה מפתיעה. אולי הוא לא כל כך הסגנון שלי, אבל הוא מוכר לי בצורה מפחידה, ואני כמעט בטוחה בכך ששמעתי אותו כמה פעמים.
ועכשיו אני נזכרת איפה.
שמעתי אותו כמה פעמים באנגליה, גם כשהייתי בארמון בטיפול של המטפלת שהייתה שלי ושל הילד שגר יחד איתי. המנגינה הזו הייתה מופקת מחדרו של אבא של הילד, ג'ים, וגם מחדרו שלו. ואני זוכרת שהפעם האחרונה שמעתי את אותה המנגינה הייתה כשהיא התנגנה ביום שבו הזמין אותי למסיבת יום ההולדת שלו.
עדיין לא הצלחתי להבין למה הוא הזמין אותי- ילדה ענייה בת כמעט חמש- למסיבה של אנשים עשירים ושחצנים, שמנפנפים בכסף ובשמלות ובחליפות היקרות שלהם.
ואחרי התלבטות קשה, החלטתי לבוא. למרות שאבא שלי לא הסכים, החלטתי שזה מה שאני רוצה; עד שהייתה לי הזדמנות לטעום מעט פאר...
והחלטתי לאזור אומץ ולהתגנב מהבית למסיבה.
הכל היה כל כך גדול, ואנשים הסתכלו בגועל על השמלה הזולה שלבשתי, אבל ילד היום הולדת חיבק אותי. הוא נראה מאוד שמח שבאתי, וסימן לי להתיישב לידו. הייתי צריכה לקפוץ על הכיסא שהיה גבוה מידי בשבילי עם השמלה היחידה שתפרתי לעצמי, והתלהבתי כל כך, ואז הוא הזמין אותי לרקוד איתו, ו... שפך עליי כוס של יין וצחק.
הרגשתי כל כך פגועה, והלכתי משם בכעס ובעצבים ועם דמעות בעיניים, וזה לא היה שווה את המכות שקיבלתי, ולא היה שווה את הדמעות שלי. אפילו שכמובן שאחר כך הוא התנצל בפניי עם כל המילים שלא כל כך עזרו, אבל סלחתי לו בכל מקרה, כמו תמיד.
ההתנהגות שלו הייתה כל כך מוזרה, והוא תמיד גרם לי להתבלבל.
לפעמים זה נראה כאילו הוא מחבב אותי ורוצה להיות איתי ולפעמים זה נראה שהוא מתעב אותי ורק רוצה להציק לי עד שיגעון., ואף פעם לא ידעתי מי הוא באמת והייתי מונעת רק על ידי המילים והמעשים שלו.
הוא היה מוזר בכללי, וזה מה שמשך אותי אליו.
אבל הייתי ילדה קטנה, וטיפשה. מאוד טיפשה.
YOU ARE READING
בושם צרפתי
青少年小說זכה בוואטיז 2016! #מקום שני בספרות נוער (2/4/2017) אליזבת׳, נערה בת שמונה עשרה מהמושבת של אמריקה, נאלצת להתמודד עם מציאות חדשה לאחר שנחטפת על ידי ספינה של פיראטים אנגליים. היא לא יודעת למה, ולמען האמת לא כל כך אכפת לה- הרצונות היחדים שלה הם לחזור...
