"לא. לא, לא, לא, לא, לא, לא." אני אומרת, מנידה בראשי תוך כדי שאני חוזרת על המילה.
הוא חוזר לעמוד רגיל, נראה די מרוצה. אולי אפילו הוקל לו. "אז אני מבין שלמרות הכל, את לא ממש רוצה להרוג אותי."
"אתה טועה. אני דווקא מאוד רוצה להרוג אותך, זה הדבר הראשון שאני שמה לעצמי כמטרה. אבל לא עכשיו. להרוג אותך בזה הרגע יהיה די... מאכזב. אנחנו רק בהתחלה, אני מניחה שיהיה לי עוד זמן רב בשביל לבצע זאת."
"אני לא יכול להגיד שאת לא צודקת." הוא עונה לי, אבל למרות האיום הוא עדיין נראה דיי רגוע.
"אך אל תדאג," אני אומרת ומתקרבת לעברו רק צעד אחד, אבל הצעד האחד הזה מספיק למטרותיי. "אני אמצא את ההזדמנות המתאימה. וכשאני אמצא אותה, אני אקפוץ עליה. לא משנה כמה אנשי צוות יעמדו וילחמו מולי, לא משנה כמה אתה תעמוד ותלחם מולי," אני מתאפקת לא לנעוץ אצבע בחזהו, אבל מסתפקת בלשלוח לעברו את המבט הכי כועס ומאיים שאני מצליחה לגייס כרגע. וזה מבט מאוד כועס ומאיים.
"אני אהרוג אותך, גם אם זה הדבר האחרון שאעשה בחיי. תהיה בטוח שאני אשלים את המטרה שלי לא משנה מה יהיו ההשלכות."
החיוך המרוצה שהופיע על פניו עוד ממקודם רק מתרחב. "סוף כל סוף, חיכיתי כבר די הרבה זמן לאתגר אמיתי. אני בטוח שאת תוכלי לספק לי אותו- קרב איתך יכול להיות מרתק, לאב. "
"כן, מה שתגיד." אני מתרחקת ממנו, חוזרת לאיזור הבטוח שלי, שנמצא רחוק ממנו. מאוד רחוק ממנו.
"אפשר לשוחח על כמה נחמד יהיה שתהרגי אותי במשך שעות על גבי שעות, ואשמח לנהל איתך את השיחה הזאת, אבל לא בגלל זה חיפשתי אותך."
"חיפשתי אותי, כמה כיף לי!" אני נושפת בעצבנות. "חשבתי שלפני רגע אמרת שאני רציתי לדבר איתך."
"אני יודע, אני יודע," הוא אומר בטון שנשמע מתרברב. "בכל מקרה, כמה אנשי צוות דיווחו לי שהם ראו מישהו יוצא מהחדר שלי, למרות השלט אשר מורה אל איסור מוחלט של הכניסה לחדר."
"ואיך זה קשור אליי בדיוק?" אני מנסה להגיד בקלילות, למרות שאני מרגישה את ליבי דופק בחוזקה. הייתי בטוחה שבדקתי אם יש אנשים כמה פעמים לפני שיצאתי מהחדר, אז איך יכול להיות שמישהו ראה אותי? משהו פה לא נשמע הגיוני.
"לפי הדיווחים ששמעתי, היה למישהו המסויים מאוד הזה שובל של שמלה."
"מתי זה היה?" אני שואלת, מקווה שאולי זה יעזור לי למצוא תירוץ.
"אתמול בערב. "
"אני לא זאת שאתה מחפש, מצטערת על האכזבה. או שלא, לא אכפת לי." אני עונה, למרות שאני יודעת בוודאות שזאת אני.
אני לא אתן לו את הרשות לחשוב עליי מחטטת לו בחדר. זה יכול להעלות לו אסוציאציות שאני מעדיפה שהוא לא יחשוב עליהן.
"אז למי עוד יש שמלה על הספינה הזו?" הוא שואל בהרמת גבה.
"אל תשאל אותי, אתה זה שאמור לנהל את המקום הזה, לא? אני מניחה שאתה צריך לדעת מה הולך בספינה הזאת." אני מרימה גבה גם כן.
"כמובן שאני יודע מה הולך בספינה שלי. אבל אני עדיין מרגיש צורך בלתי מוסבר לפנות אלייך מסיבה מסויימת. אל תדאגי, יקירה. גם אם זאת את, אני לא אעשה לך כלום למרות שעברת בצורה בוטה על כללי הספינה. אתחשב בכך שאת חדשה וארחם עליך הפעם."
"אני לא זקוקה לרחמים שלך, או לפריוולגיות שאותן אתה מציע לי. מצד אחד אתה אומר לי לעבוד כמו כל אחד, ומצד שני אתה מציע לי הטבות? זה לא שיוויון, ארתור. האם אתה סותר את עצמך? לא שזה אכפת לי, כי זו לא אני שנכנסה לך אתמול לחדר."
הוא צוחק. "את חכמה, לאב. אבל אני עדיין מתכוון לחקור את זה עכשיו."
"טוב, אני שמחה שיש ביכולתך לעשות את הדברים שבאים לך בדחף הרגע, אבל לצערי הטענה שלך מוטעת."
"אז מה שאת טוענת בעצם שאת לא נכנסת לחדר שלי." הוא אומר שוב רק בשביל לאמת את דבריי.
"לא, לא נכנסתי לחדרך," קולי מלא ביטחון. "אולי אחד מעובדי הצוות שלך החליט להסתובב בספינה עם שמלה מכיוון שהמכנסיים לחצו לו והוא היה צריך, מה שנקרא - 'איוורור', או שאולי הם לא היו כל כך הרבה זמן עם חברה נשית, כך שהם החלו לדמיין אותן. אתה יודע, אני לא בדיוק אתפלא אם אראה יום אחד מישהו מנסה להתנשק עם האוויר מרוב בדידותו והרצון להכניס מישהי למיטתו -"
"בסדר, בסדר. הבהרת את טענתך. אני מקבל אותה כטענה לכל דבר, אך זה עדיין לא פותר אותך מלהיות ברשימת החשודים." שיניו בוהקות באור השמש, מה שאומר שהוא אכן ציחצח שיניים היום.
"רשימת חשודים, וואו. אולי תהפוך את זה לקצת יותר רשמי? הרי אין לך דברים חשובים יותר לעשות בספינה שלך. מי צריך לדאוג לכך שהעובדים שלו יהיו... המ... אנשים, כי הם לגמרי יכולים לעשות מה שהם רוצים, לאיים על מי שהם רוצים ולהתנהג כאילו אין דבר כזה אמות מוסר." אני מחזירה לו בסרקזם, מגלגלת את עיניי.
"זה לא דבר שאני זקוק לדאוג לו ולמתן אותו, יקירה. זהו טבעם של הגברים בימינו; לחיות את חייהם כפי שהם רוצים."
"אני מניחה שב'לחיות את חייהם כפי שהם רוצים' אתה מתכוון שרק בגלל שהם גברים מותר להם להפעיל את כוחם ולהשתמש בהם נגד החלשים מהם?"
"את מוציאה לי מילים מהפה, לאב."
"אני רק אומרת את מה שאתה אומר בעקיפין."
"בכלל לא. לפי דעתי, הדברים שציינת כרגע הם נוראיים."
"אז למה אתה נותן להם מקום בספינה שלך? אתה הקפטן, אמור להיות לך מספיק כוח בשביל למתן הכל."
"אמרו לך פעם שאת רודפת צדק? אני אוהב את זה בך, לאב. לא הכרתי הרבה אנשים כאלו בחיים שלי."
"אז זה אומר שמגיע לי פרס? כן? אז תקח אותי מהספינה הזו, תחזיר אותי הביתה, ותתן לי את הזכות שלי לחיות את חיי בביתי כרגיל."
הוא מחייך. "בחיים לא."
אני מגלגלת את עיניי. זה קרוב אבוד מראש.
"אז מה יש בחדר שלך שכל כך חשוב לך שאף אחד לא יכנס אליו?" אני שואלת במעט סקרנות בכדי להעביר נושא במהירות, למרות שאני מתארת לעצמי שזאת מחברת הארנבים שלו.
אף קפטן שאמור להיראות סמכותי וחזק לא ירצה שמישהו יגלה עד כמה הוא רכרוכי מבפנים, או שמישהו יקרא את המחברת שלו.
"שום דבר שהוא מעניינך או שאת צריכה לדעת." הוא מפנה את מבטו לרגע הצידה.
אני מושכת בכתפיי. "לא שזה מעניין אותי. לא שאתה מעניין אותי בצורה כלשהי."
"הו, באמת?" חיוכו מתרחב. "נחכה ונראה."
"הדבר שהכי קרוב בלעניין אותי בך זה איך האיברים הפנימיים שלך יראו כשהם יהיו על הרצפה." קולי נשמע קריר.
הוא מרים את גבותיו." ואם אהרוג אותך קודם?"
"טוב, אני מניחה שאתה יודע שאני לעולם לא אתן לך לגעת בי, נכון? אלא אם כן אני ארצה למות. מה לפי איך שזה נראה, הולך לקרות ממש בקרוב. " עיניי מתגלגלות מעצמן.
חיוך ערמומי מופיע על שפתיו. " את יודעת שאני יכול לפרש את הלגעת הזה באופן לגמרי שונה, נכון לאב?" הוא מסתובב כך שגבו לכיווני ומתחיל ללכת, ולוקחות לי שניות מספר בכדי להבין למה הוא באמת התכוון.
"אני מקווה שתמות במלחמה הזאת!" אני צועקת לעברו, לחיי מאדימות מבושה ומכעס ומעוד כמה דברים שאני מעדיפה לא לחשוב עליהם כרגע, או בכלל, או אי פעם.
"אני לא ממליץ לך להגיד דברים כאלה," הוא מסתובב אליי לרגע, חיוכו העקום ומזמין הצרות עדיין מופיע על שפתיו. "כי בקשות כאלה בדרך כלל נוטות להתגשם."
YOU ARE READING
בושם צרפתי
Teen Fictionזכה בוואטיז 2016! #מקום שני בספרות נוער (2/4/2017) אליזבת׳, נערה בת שמונה עשרה מהמושבת של אמריקה, נאלצת להתמודד עם מציאות חדשה לאחר שנחטפת על ידי ספינה של פיראטים אנגליים. היא לא יודעת למה, ולמען האמת לא כל כך אכפת לה- הרצונות היחדים שלה הם לחזור...
