בושם צרפתי

פרק 14

במשך חודשיים או שלושה מאז שיצאנו לדרך לכיוון שלוש עשרה המושבות של אמריקה היה מחסור כבד של אוכל, מים נקיים ולבוש. היה רופא אחד שטיפל בחולים, אמא של לילי אשר הייתה רופאה וידעה פחוץ או יותר מה לעשות ואחד שהייתה לו השכלה בסיסית ברפואה שעזר להם לנסות להציל כמה שיותר אנשים ואפילו לילי לפעמים ניסתה לעזור אבל זה בקושי עבד. תוך זמן קצר רבע הנוסעים מתו מרעב או ממחלות, וגם מסתבר שכל השאר, שכן נשארו בחיים, היו רעבים או חולים. היה לנו קצבה מועטת של מזון שאותו היינו מקבלים מידי יום, אבל זה דיי ברור שאבא שלי ואח שלי לקחו את המזון שהיה מיועד לי ואכלו אותו בעצמם. למזלי הרב, הצלחתי להתקיים בזמן הזה רק בגלל שלהורים של לילי היו קשרים בתוך הספינה, והם היו מצליחים להשיג לי אוכל נוסף, והיו דואגים לי לטיפול מהיר במידה והייתי חולה. אף פעם לא הבנתי למה הם עשו את זה בשבילי, אולי כי הם חשבו שהייתי ילדה שנסעה בלי הורים, ולכן הרגישו סוג של חובה מוסרית לטפל בי. או שהם סתם ריחמו עליי.

כך או כך, אני ולילי התחלנו להתחבר בספינה. אולי בגלל שהרגשתי חובה על כך שהוריה טיפלו בי, או שסתם הייתי בודדה, אבל נהיינו חברות, ומצאתי שה'חברות' הזו שונה מאוד מה'חברות' שהייתה ביני לבין הילד באנגליה.
בעוד הילד אהב רק לרוץ ולשחק, לילי אהבה בעיקר לדבר, ואני הייתי מקשיבה לה. בעוד הילד אהב יותר מכל להציק לי, לילי הייתה תמיד מחייכת ועזרה לי להסתגל בספינה. ואת האמת? דיי אהבתי את סוג החברות הזאת.
וכבר הספקתי לשכוח לגמרי מהילד בעל השיער הבהיר שאת זמני נהגתי לבלות בחברתו, למרוץ שעדיין הרגשתי שמשהו קטן חסר לי.

ואז, סוף סוף הגענו לאמריקה.

כשהספינה עגנה בחוף הדרומי, בדיוק אותו החוף שאליו הפיראטים פלשו, אנשים צעקו וקפצו באושר ורצו לקרקע בשארית כוחותיהם, ורובם פשוט נפלו כשפניהם קבורות בחול.
באותו הזמן לא בדיוק הצלחתי להבין למה כולם כל כך שמחו להגיע. חשבתי כך כי אני באופן אישי, עדיין לא הייץי בטוחה אם להאמין לחלומות בהקיץ שלי או לא כי כך או כך מעולם לא אהבתי שינויים. הלא נודע שציפה לי במקום המגורים החדש הפחיד אותי וסיקרן אותי באחת, למרות שעדיין הייתה בי תקווה קטנה שהכל יהיה טוב יותר מאשר מה שהיה לי באנגליה.
הסתכלתי על כל האנשים שנישקו את הקרקע בהבעה המשלבת בילבול, גועל ופליאה. תיארתי לעצמי שלאדמה יש בטח טעם דוחה, וחשבתי לעצמי שאני בחיים לא אנשק אדמה ואתחיל לבכות למרות שבכיתי מדברים גרועים פחות בילדותי.
אבל רק בתקופה הזאת התחלתי להבין שככל הנראה שלא כולם כמוני ולא לכולם יש את אותם דרכי החשיבה שאני חושבת ובכלל לא חושבים מה שאני חושבת, ולקח לי זמן להבין את זה.
וגם לא הבנתי מה כל כך מיוחד ביבשת הזאת, שחלקה חום וחלקה קור. אבל כל כך הרבה אנשים שמחו להגיע אליה וכל כך הרבה אנשים רצו להגיע אליה ולא הצליחו, אז חשבתי שחייב להיות בה משהו מיוחד. או שלכולם היה רע יותר באנגליה.