Royal sacrifice/הקרבה מלכותית

פרולוג

״איפה היא!?״ המלך איתן התפרץ לחדר המלחמה של הארמון, המלכה אריאל רצה לידו בזמן שכל משפחת המלוכה, מסבא וסבתא לרבא ורבא, דודים ודודות, כולם עם פנים חמורות סבר ומחכים להסברים,
״התקיפו את השיירה אדוני, אני לא יודע מי או איך, אני רק יודע שהם הרגו את כולם ו...״ המפקד על השיירה המלכותית שתפקידה היה להגן על נסיכת הכתר בת החמש דיבר ובלע את רוקו,
״ו...!?״ המלך איתן שאג וכולם רעדו למשמע קולו הרותח, אבל לא כמו שהם רעדו למשמע היבבות החנוקות והכואבות של האמא שבוכה על בתה,
״המקום היה מלא בגופות של השומרים אבל לא של הנסיכה, הכל מעיד על חטיפה, הנסיכה אסטרה נחטפה״ החייל סיים את מילותיו ובאותה שנייה המלכה נפלה על ברכיה הרועדות וצעקת כאב נפלטה מפיה, אמו של המלך התיישבה ליד כלתה וליטפה את שיערה וניסתה לספוג כמה שיותר כאב למרות שבתור אמא שאיבדה כמה ילדים משחה בהפלות היא ידעה שאין מישהו בעולם שמסוגל להעלים את הכאב הזה חוץ מהמעשה הפשוט של החזרת ביתה לחיקה אמה, וזו הייתה התוכנית שהתנגנה ותפסה תאוצה וצורה במוחו של המלך וכל אחד מהנוכחים, איך להחזיר את הנסיכה הביתה, איך?

החשיכה המשתררת על כל חדרי הצינוק הייתה ענקית וקשה בשביל ילדה בת חמש אבל היא עמדה במשימה בגבורה, אסטרה שיחקה עם אצבעותיה באבנים שנמצאו על הרצפה וכבר לא בכתה אלא להפך, חייכה לחושך ולאופן שבו השלשלאות מרעישות בכל תזוזה, לבסוף הגיע רעש מהדלת הראשית והגדול הממנה עולים חזרה לארמון הגדול, ומשמה נכנס המלך של הממלכה, לא ממלכת נוורדור ולא קיטון, אפילו לא איילייק, ממלכה מסוג אחר, ממלכה שהאפילה שולטת בה והחושך מבלה את שעתו היפה ביותר שמה,
״מה שלומך אסטרה?״ שאל המלך בגיחוך,
״בסדר, מה שלומך?״ הלם תקף את המלך כאשר שמה את החיוך בקולה וכאשר ראה אותה מחייכת ומשחק עם האבנים שעל הרצפה המאובקת, באותו רגע הוא לא ידע אם זה טוב או לא טוב אבל הניח שאם היא ח״א מפחדת ממנו עכשיו אז בקרוב מאוד היא תפחד,
״שמעתי על יכולותייך, הפיכת אבנים לזהב, זה נכון?״ שאל אותו מלך בחיוך, כאשר מילותיו עזבו את פיו הילדה הקטנה העלתה את פניה ישירות למלך ופערה את עיניה,
״אמא לא מסכימה לי לעשות את זה, לעולם לא! זה מה שהיא אומרת!״ הילדה לפתע צעקה והביטה חזרה למטה, ובזה הרגע הבחינה בילד הצעיר שנמצא לצידו של המלך, לא יותר מתשע זה בטוח, שיערו היה שחור כמו הלילה ועורו היה לבן וחיוור, יחסית לגילו גופו היה בנוי מעט ועיניו היו התכולות ביותר שאסטרה אי פעם ידעה, תכולות יותר מהשמיים עצמם,
״את הולכת לעשות את זה, או שאת הולכת לכאוב, את אוהבת כאב אסטרה?״ המלך שאל ומיד הילדה הנידה את ראשה לשלילה, המלך הנהן ואז הצביע על אחת האבנים,
״אז למה שלא תעזרי לי ואני אעזור לך, אני צריך זהב ואת צריכה אוכל ובריאות, זוהי נשמעת כמו עסקה טובה מאוד, אינך חושבת?״ שאל וכאשר אסטרה לא ענתה המלך ציווה לילדו הקטן שעד עכשיו היה שמה לידם ללכת לעמוד ליד האח הכבויה בזמן שחייל אחר שעומד לידו מדליק אותה, הצינוק התמלא באור כתום ונעים, אז הנעים נעלם מהר מאוד כאשר הנסיכה ראתה את כל מה שנמצא באותו הצינוק, מי ומה, חייל אחד הספיק בשביל לגרור אותה ליד האח וממש שמה, המלך צרב את עורה עם מוט רותח בצורת הסימון המלכותי, הצעקה הייתה קשה מנשוא והיחד לקח את רגליו וברח למרות שאביו צעק אחריו ולבסוף קבע שהילד פחדן, הסימון המלכותי שכל אחד יודע שמעתה והלאה היא רכוש הממלכה אבל בתוכה היא יעה שהיא לא רכוש, היא נסיכת הכתר והיא תחזור הבייתה לחיבוק של אמה.

שלום, אני אסטרה, קרוב לחצי שנה שבה חייתי בשבי אצ לאותו מלך עד שהצלחתי לברוח ועד היום אף אחד לא יודע, כולל אותי, איפה אותה ממלכה נמצאת ומאיפה שבתי הביתה, הדבר היחידי שאני יודעת זה שעיניו של אותו ילד הראו כנות ומצוקה אמיתי ולמרות זאת הוא נשאר שמה, אני יודעת שאותו ילד שהיה נוהג להבריח לי אוכל לתא כבר לא נמצא שמה אבל אף אחד לא אמר שאי אפשר לקוות.