רפאל עכשיו ישב ליד אחותו על הכורסא הגדולה בעלת שתי המקומות וכולנו ישבנו על הכסאות וספות מולם ולידם,הקמט שבין גבותיו נמצא שמה וידעתי שהוא דואג לאחותו שזה עתה גילה ובהחלט דואג לפעם גילאים ביניהם, אחרי הכל אם היא בת שלוש עשרה ואמא שלו כביכול מתה כשהיה בן שלוש ומאז היא הייתה כלואה אז איך...
״אני בן עשרים ושתיים, אמא מתה כשהיית בן שלוש, אז איך את בת שלוש עשרה?״ עיניה הוארו והביטו באחיה בערצה שגרמה לחיוך קטן ומוסווה לעלות על פניי אבל רפאל כמו רפאל שם לב אליו מיד והביט לעיניי למשך שנייה אחת, שנייה אחת יותר מדי כי כם אחותו שמה לב למבטים בינינו כמו כולם,
״אתם זוג?״ השאלה שלה הפתיעה אותי וגרמה לי להסמיק בזמן שכולם כולל רפאל חיכו לתשובה שלי, אבל למה שהוא לא יענה? הרי היא שאלה את שנינו,
״אאמממ...״ כל מה שיכולתי להגיד היה הגה אחד בלבד ודי טיפשי יש לומר, שמעתי את רפאל מגחך לנוכח תשובתי והביט על אחותו חזרה,
״אנחנו זוג״ ענה ללא חרטה בקולו וללא שאלה בכלל למרות שאבי כיווץ את עיניו לעברו ולאחר מכן חיוך התפשט על פניו וגיחוך יצא מפיו,
״באמת..? כי זה לא נראה שאבא שלה כזה אוהב אותך...״ לחשה לאחיה בתמימות מתוקה מבלי לדעת שכולנו שומעים אותה, עכשיו כולם כבר צחקו מה שגרם לאמורה לא להבין למה כולם צוחקים,
״אמורה״ קריאתו של רפאל החזירה אותה להביט על אחיה והיא חיכתה לשאלתו, ״עוד לא ענית על השאלה״ אמר לה,
״חייבת לענות?״ היא שאלה בחזרה והוא הנהן לעברה באיטיות,
״זו השאלה היחידה שאת צריכה לענות לי עליה, כל השאר לא, אוקיי?״ היא הנהנה לעברו ונשמה עמוק,
״אמא סיפרה לי שלפני שנכלאה, מה שאתה החשבת מותה, היא הייתה בהיריון, אבל אבא לא רצה את הילד כי יש לו אותך אז בלילה שבו ראית אותו הורג אות הוא בעצם דקר את בטנה בשביל להפיל את הילד לפני שאפילו נולד״ רפאל חרק את שיניו והדרך בכל גופו, ״לאחר זמן מה בצינוק הוא החליט להעביר אותה לאגף סגור בארמון, אגף שאף אחד לא מורשה להיכנס אליו, אני לא יודעת למה הוא העביר אותה אבל שמה אני נולדתי, אני לא יודעת איך או למה הוא נתן לה ללדת אותי״ לגבי השאלה השנייה שלה לא ידינו מה לענות ולגבי השאלה הראשונה של האיך אני מניה שאף אחד לא רוצה להגיד לה את זה, לענות על השאלה הזו,
״איך לא ראיתי אותכן אם במשך כל הזמן ייתן בארמון?״ שאל רפאל,
״זה היה אגף אסור כניסה, רק למלך הייתה כניסה אליו, אבל אני לא תמיד נשארתי בו״ אמרה,
״יצאת ממנו?״ רפאל שאל וכל השאר לא דיברו בכלל, הרגשנו שזה לא ממקומנו לדבר בשיחה הזו שבין האחים, השיחה הראשונה שלהם,
״יצאתי בגיל שמונה, רציתי לראות יותר ושמה פגשתי את כל הצוות מטבח וכמה שומרים טירונים לבסוף המלך גילה וכעס וכלא אותי בחזרה עם אמא אבל לאחר שאמא התחננה וביקשה אז הוא נתן לי להיות עוזרת למשרתים, לפעמים כביסה ולפעמים מטבח, כאלה דברים...״ אמרה,
״ואף פעם לא ראיתי אותך?״
״מתישהו היה לך זמן ללכת למטבח או לכביסה? מתישהו בכלל היית צריך ללכת למטבח?״ אחותו אמרה ומבטו של רפאל השתנה לעצב וכעס, ״אבל ניסיתי לשלוח לך הודעות״ אמרה אמורה בחיוך מתוק ומדבק,
״איזה הודעות?״ שאל רפאל,
״במכבסה של הארמון, זיהיתי כבר מה החולצות שלך ומה לא אז על כל חולצה שלך עשיתי חורים כאילו פרפרי לילה עשו אותם, אבל היחידי שגילה על זה היה אבא״ אמרה בעצב,
״אני גם שמתי לב לזה, התכוונתי ללכת לבדוק מה קורה אבל אמרו לי שמה שזה בסך הכל בעיה במכונה שנפטרה, לא ידעתי שזו הייתה את״ אמר רפאל,
״למה אבל פרפרי לילה?״ לא יכולתי ושאלתי מיד את השאלה שחשבתי,
״כי הם אוכלים בדים ואין אותם בשטח טריטון, אקלים האוויר לא מתאים להם״ אמרה אמורה בחיוך על התוכנית שלה,
״זה מאוד חכם״ אמא שלי אמרה לה והגישה לאמורה חתיכת עוגה חמה שזה עתה עובדת המטבח הביאה, עיניה הוארו למראה העוגה ומיד היא התחילה לטרוף אותה בשלמותה,
״אפשר לשאול למה הצלקת?״ רפאל שאל את אחותו ומיד הבנתי למה שאל למה ולא ממה, למה הוא עשה לך צלקת ולא ממה קיבלת אותה, דיבור שרק מי שהכיר את המלך והיה בקרבו זמן רב יבין,
היא נשכה את פנים לחייה והביטה עם עיניה על ידיה המחזיקות בעוגה,
״הבן של הטבחית הוא בגילי אז מאז שהייתי במטבח ועוזרת אז הכרתי אותו והתחלנו להתקרב ולדבר יותר, לא ידעתי שזה יעצבן את אבא, אבל זה בכל זאת עצבן אותו, הוא עשה לי את הצלקת הזו כדי שלא אהיה יפה כמו אמא, שלא יתעניינו בי וירצו אותי, לפי דבריו״ אמרה והבטתי על רפאל ותגובתו, הוא זעם ועיניו רשפו אש עד שלבסוף אמר לאחותו תוך כדי שהביט לעיניה,
״את יפה, בדיוק כמו אמא״ הוא ליטף את פניה הקטנות והרכות ועיניה הביטו בו בערצה ענקית שהייתי בספק שהיא לא תקשיב לדבריו ושלא תאמין לו,
״יש לי גם שרשרת כזו״ אמורה צהלה והחזיקה בשרשרת של רפאל, השרשרת של אמא שלו עם התמונה שלה, היא הוציאה מתחת לחולצתה שרשרת דומה וזהה, באיטיות היא פתחה אותה ונתן לרפאל לראות את התמונה שבפנים,
״זה אני, זו תמונה שלי״ רפאל אמר בפליאה והסתכל על אחותו,
״אמא נתנה לי את השרשרת, היא אמרה שזה ייתן לי אומץ וחוזק כמו שיש לך להילחם״
״אני לא חושב שיש לי כזה חוזק או אומץ״ אומר רפאל לאחותו בכנות שהכאיבה לי,
״אתה צוחק נכון? אתה הכי אמיץ שאי פעם הכרתי, הכי אמיץ וחזק, אני ראיתי אותך נלחם בכל פעם מול כל חייל שיש לאבא, אפילו ההכי חזקים וניצחת בכל פעם, ולא משנה איפה הם פגעו בך, אני יודעת שלהילחם מולם הה אמור להיות כמו עונש שאבא נתן לך כדי שהם ייפגעו בך אבל לא נכנסת למשחק שלו ופשוט ניצחת, בכל פעם מחדש, גם אם זה היה חייל אחד או שש או עשרה, ראיתי הכל״ אמרה בעיניים מעריצות אף יותר אם זה אפשרי ועכשיו הבנתי גם למה, כל חייה היא צפתה באח שלה נלחם ומנצח, מתאמן ומתאמן ולעולם לא מפסיד,
״את ראית אותי באימונים?״ שאל רפאל כלא מאמין, אמורה מיד הנהנה בראשה לעברו, ״תמיד הייתה לי הרגשה שמישהו מסתכל עליי בקרבות אבל תמיד חשבתי שזהו אבא״ הוא אמר לאחותו,
״זו הייתה אני, לא הפסדתי אף אימון שלך, אפילו התחלתי להתאמן כמו שאתה עושה, עם חרבות והנפת פיגיונים אבל חץ וקשת יותר קשה לי, אבל ביום שברחתי, שאמא אמרה לי לברוח הצלחתי לעשות הנפת פגיון כמעט מושלמת״ היא אמרה בשמחה וראיתי את רפאל מתקשח לנוכח מילותיה, אחרי הכל כולנו כאן יודעים שהיא הייתה עושה הנפת פגיון רק עם היא הייתה נתונה בסכנה ממשית מתפיסה, אבל היא בכל זאת לא התעסקה בזה, היא התעסקה רק בטוב שבמילים שלה, היא התעסקה רק בזה שברחה והצליחה להניף פגיון ולא בכל השאר,
״אני יכול ללמד אותך יותר אם תרצי״ רפאל אמר לה לבסוף וליטף את גבה,
״אמא אמרה שאתה מדהים ושהיא בטוחה שגדלת להיות גבר חכם, חזק וחסר אנוכיות, כמו שמלך אמור להיות, אני מניחה שהיא צדקה, אחרי הכל איזו סיבה יש לך לקבל אותי ככה בזרועות פתוחות?״ אמרה אמורה אבל הנסיך שלי לקח כל מילה שלה קרוב לליבו,
״אני לא כזה חסר אנוכיות כמו שאמא אמרה לך שאני״ הוא אמר לאחותו בשקט והביט לעיניה ברצינות, מנסה להנמיך את הציפיות שיש לה ממנו אבל אני יודעת שהיא לא תנמיך אותן כיוון ששלי לעולם לא מתנמכות אלא רק עולות ככל שאני מכירה אותו,
״אתה כן!״ היא צעקה ובפעם הראשונה מאז שהגיעה ראיתי קמט קטן וכעוס בין גבותיה, ״אם אתה לא חסר אנוכיות אז למה לא שחכת מטריטון איך שהגעת הנה? למה לא השארת אותם מאחורה? אני אגיד לך למה, כי אתה נסיך הכתר, המלך לעתיד ותמיד תהיה, לדאוג לעם ולאנשים שלנו זה דבוק בך, לא יכולת להשאיר אותם מאחורה כי אתה יודע שהם האנשים שלך, בגלל זה גם באת לכאן, לא רק בשביל הנסיכה אלא גם בשבילם, בשביל השלום שלהם״ אמרה ונעמדה על רגליה מולו, רפאל לא הגיב אבל הוא ליטף את ראשה הקטן לעומת ידו ונשק למצחה,
״את חכמה את יודעת את זה?״ שאל אותה שאלה רטורית לגמרי אבל היא בכל זאת ענתה,
״אני קוראת הרבה״ חיוכה חזר והתרחב וכולנו צחקנו בתשובה לתשובתה,
״מה דעתך שאני אראה לך את חדר האורחים שלך? שתגורי בו והוא ממש ליד של אח שלך?״ אמא שלי אמרה והביטה לאמורה עם ידיים פתוחות,
״פשוט תגידו שהמבוגרים צריכים לדבר״ אמורה ענתה לאחר שהסתכלה סביבה על כולנו ולאחר מכן נתנה את חדה לזו של אימי וביחד הן יצאו מהחדר, נעמדתי והלכת. להתיישב ליד רפאל שעדיין היה המום מהבשורה שקיבל אבל היה נראה במשך כל הזמן שהוא מתפקד יפה מאוד יחסית למישהו שזה עתה כילה שיש לו אחות קטנה ושאימו חיה, הנחתי יד על גבו ועל ברכו הקרובה אלי והבטתי לעיניו,
״אתה ב...״ לפני שסיימתי את השאלה שפתיו הוטחו על שלי והלם תקף אותי לשנייה, הוא מנשק אותי, הוא מנשק אותי למול אי ומשפחתי, אבל אם לו יש את האומץ הדרוש אז גם לי יש, הנחתי יד על צווארו ומשכתי אותו יותר קרוב אליי, שנינו הפסקנו רק לאחר ששמענו את כחכוך גרוניהם של אבי וסבי היה זה שהחזירו אותנו לאדמה ולמקום שאנחנו בו עכשיו,
״אז, אני מניח שאתם יכולים לענות לנו על עוד שאלה נוספת והיא, למה חזרתם ממקום המסתור?״ הבטתי לעבר רפאל כיוון שאני גם לא יודעת והוא חייך חצי חיוך קטן ובלתי מורגש לאחרים וענה בביטחון מלא שאהבתי,
״כי אני יודע מהו הסוד של אבי, אני יודע ממה הוא מפחד יותר מכל״
VOCÊ ESTÁ LENDO
Royal sacrifice/הקרבה מלכותית
Romance״בעולם כמו שלנו, בעולם שאני נולדתי אליו קיימים שלושה סוגים של דם, שלושה סוגים של עיניים- האדום- חסרי הכוחות שממלאים את הממלכה בטוב וביופי שלהם, שחיים תחת שליטת המלוכה אבל גם זה משתנה מזמן לזמן מאחר שאבי הוא המלך הטוב והרחום שהממלכה אי פעם ידעה. הכחו...
