Royal sacrifice/הקרבה מלכותית

אסטרה(33)

רפאל נפל על הרצפה וכל מה שיכולתי לעשות היה לנסות להחזיק את גופו החזק והכבד שבסופו של דבר הפיל גם אותי ככה שיצא מצב שאני על ברכיי מחזיקה בחלק גופו העליון של רפאל עליי בעוד הוא שוכב על החול, ראשי נמצא מאחורי ראשו והנחתי את עצמי בשקע צווארו, שתיי ידיי עוטפות את חזהו ומנערת אותו,
״תתעורר...״ לחשתי בשקט בזמן שצעקות רבות נשמעו מסביב, חלקם של משפחתו וחייליו, וחלקם של משפתחי האומרים לי לקום מהרצפה ושייריו אותו לטיפול אבל כולם יודעים שזה כבר מאוחר מדי ולכן אף אחד לא מכיס להפריע לי להיפרד ממנו בפעם האחרונה, אבל אילו היו יודעים שאני מתכננת להיפרד אבל לא עכשיו, אלא שנים רבות קדימה, היו כנראה מחכים כמה דקות לפני שעיניהם היו מתמלאות דמעות,
״תתעורר...״ לחשתי לפניו ונשקתי ללחי הקרירה שלו, פניו היו מלאות בזיעה קרה שהמליחה את פי בדיוק כמו דמעותי, נשמתי אבי נשימות עמוקות ואת ידי האחת הנחתי על ליבו בזמן שאת האחרת השארתי על חזהו החשוף, אם הוא לא יתעורר אז אני אגרום לו להתעורר, מתחת לידיי התחילו להיווצר ניצוצות ורודים שגרמו לכל אחד לקחת כמה צעדים אחורה מאיתנו,
״אסטרה מה את עושה?״ קולה של אימי שאל אבל מזמן נמצאתי בתוך עולם משלי, כאשרעצמתי עיניים ראיתי למולי את עיניו התכולות והיפות שלו, העיניים שהתאהבתי בהן...

אחד העונשים האהובים על אביו של רפאל, נסיך הכתר של טריטון היה לתת לבנו היחיד לשבת בחשיכה ל הצינוק, זו הייתה הפעם החמישית שזה קרה מאז שבאתי, רק שבפעם הזו הוא התיישב למול סורגי התא שלי והביט לעיניי עם עיניו שהיו בצבע השמיים ואפילו יותר,
״מה שלומך?״ שאלתי, מה שגרם לו להיות מופתע מדבריי ולפעור עיניים במעט,
״את שואלת אותי?״ שאל לאחר מכן, שההפתעה מעט שלגיה בגופו,
״אני אולי מאחורי הסורגים אבל אתה זה שאבא שלו מכריח אותי לשבת כאן בחושך״ עניתי וראיתי את הצמרמורת שעברה בגופו,
״אני לא מפחד מהחושך, האפילה זה מה שבאמת צריך לפחד ממנו״ ענה בביטחון של מלך ולא ילד, אני מניה שאני לא היחידה שעוברת המון בגלל טריט כרגע,
״אתה בן תשע לא?״ שאלתי והוא הנהן, ״אתה לא אמור לדבר ככה בדיוק כמו שאני בת חמש ולא אמורה לשבת כאן ולהיות שייכת לממלכה ולא להוריי״קולי נשבר לקרת סוף מילותיי,רפאל קם על רגליו לאחר דקה שהתאושש מדבריי ופתח את תא הסורגים שלי, מיהר לנגב את דמעותיי,
״אל תיבכי, זה מה שאבי רוצה, אם תישברי הוא יהיה כל יכול עם הכוחות שלך״ הוא ביקש ולא ידעתי באותו רגע זעם אבל כם ידעתי שמה שאני מרגישה לא אמור להיות שמה, למה שאני לא אבכה?
״אני רק בת חמש! למה אסור לי להישבר!?״צעקתי עליו ולאחר שנייה של שקט שפתיו נגעו בשלי בנשיקה עדינה ומנחמת, נשיקה כמו של אמא ואבא או סבא וסבתא, לא נשיקה שבין חברים ובטח שלא נשיקה שבין אויבים,
״תעשי את זה בשבילי ואני מבטיח לך שבהזדמנות הראשונה אקח אותך חזרה לנוורדור״ ביקש,
״איך תעשה את זה?״ שאלתי והרגשתי את לחיי סמוקות מעט, מה זו ההרגשה שאני מרגישה עכשיו? כמו מיליוני פרפרים הנמצאים בתוכי...
״כי אני אעשה הכל בכדי להגן עלייך...״
אמר וקם ממקומו, מתקדם לעבר היציאה מהצינוק אבל לא לפני שהעיף מבט אחרון לעברי והנהן עם ראשו...