Royal sacrifice/הקרבה מלכותית

אסטרה(22)

גופו של רפאל התקשח לידי ואגרופיו היו קפוצים, כל גופו דרוך ויכולתי לראות את מוחו שמנסה לעכל את מיליון התשובות שקיבל זה עתה, עיניי כולם נישאו אליו בשתיקה וחיכו למילותיו בזמן שעיניו יו נעוצות בידיו הקפוצות, חוץ מעיניו של סבי גבריאל והביט לעבר סבתי שנפטרה, הוא ישב ממש לידה וברכיהן היו נוגעות אם היא הייתה חיה יממש כאן עכשיו אבל לצער כולנו היא לא, הם הביטו זה בזו יחדיו וראיתי את האהבה והתשוקה שלהם בעיניים, גם אחרי כל השנים האלה גם אחרי המוות אהבה שלהם מנצחת,
״מה זה אומר לגבי הניצחון על אבי?״ שאל רפאל לבסוף והעלה את עיניו חזרה לסבתי אסטריד שהחזירה את עיניה לשלו וחייכה חיוך קטן וכמעט בלתי מורגש עקב דמותה שהלכה ודהתה,
״זה אומר שעליך ללכת לאי המשפט, לפתוח בפניהם את כל מה שגילית, עליכם ללכת איתו, אחרי שהם יקשיבו ויאמינו לך המעצר של המלך יהיה עתיד לקרות ומשמה הדרך לניצחון קצרה מאוד״ אמרה וקולה כבר התחיל לדעוך,
״למה את ככה?״ שאל סבי גבריאל,
״אני לא יכולה להישאר יותר מדי באזור הזה של החיים, אחרת לא אוכל לחזור חזרה לשדה שלי, אני מצטערת מלך אבל נצטרך לדחות את הפגישה שלנו לפעם אחרת״ אמרה והביטה לסבי בעיניים, ״אבל תבטיח לי שלא תסתיר יותר, זה יכול לעשות רק רע לכולם״ אמרה בקול שקט וכמעט לא מורגש אבל אני שמעתי כי הייתי קרובה אליהם והבטתי רק עליהם,
״מה מסתיר? מי מסתיר?״ מיד שאלתי וכל העיניים שעד עכשיו היו נעוצות באהבה מלאה לסבתי ובין דאגה לרפאל הופנו עכשיו אליי, רוחה של סבתא אסטריד כבר הייתה בית ניתנת לראייה והיא נעלמה כלא הייתה, משאירה אותנו בשתיקה במשרד, ״מה אתה מסתיר סבא?״ שאלתי וקולי בגד בי וחשף את רגשותיי הסוערים, רפאל מיד הרים את עיניו אליי ולאחר מכן כעס נראה בתוכן, כעס כלפיי? אבל לאחר מכן הפנה את עיניו לאבי ושתי סביי אז כעס כלפיהם?
״אסטרה...״ אבי התחיל להגיד ואימי נעמדה יחד איתו,
״אתם מסתירים ממני?״ שאלתי למרות שכבר קיבלתי את התשובה,
״אני חולה״ סבי גבריאל אמר את מה ששבר את סכר הדמעות שלי וגרם להן לזלוג אחת אחרי השנייה, ״כמה זמן...״
״חצי שנה״ קטע את שאלתי שלא הספקתי לסיים ולשאול, חצי שנה, חצי שנה של מחלה והם לא סיפרו לי, חצי שנה, יד חמה הונחה על בטני ומשכה אותי לעבר גוף חם וחזק שנעמד מאחוריי, רפאל החזיק בי חזק ולא נתן לי לפול כמו שרציתי,
״אסטרה תקשיבי להם בבקשה... רק תקשיבי״ לחש לאוזני ובמקום עצב הרגשתי שדמי בוער, להקשיב להם? הוא לא נשמע מופתע בכלל הוא נשמע יודע דבר, הסתובבתי עם פניי לעברו בתוך המסגרת של ידיו שהחזיקו במותניי וראשו מורכן לעברי,
״אתה ידעת?״ שאלתי בשקט והוא הנהנו בתשובה,
״יומיים״ ענה לשאלה שלא נשאלה, הוא הסתיר ממני, היחיד שחשבתי שלא יסתיר ממני הסתיר ממני, ידעתי שאחרי מה שקרה לי בשבי התנהגו אליי בכפפת משי, ידעתי שיהיו דברים שהם לעולם לא יספרו לי אבל לא ידעתי שרפאל, האחד שסיפר לי אך ורק את האמת יסתיר ממני דבר שכזה, לא לשבתי שהוא מכולם יתנהג אליי שחלשה ושבירה,
״הסתרת ממני״ הפעם קבעתי ולא שאלתי, דחפתי אותו ממני והורדת את ידיו מגופי,
״אסטרה אני ביקשתי ממנו לא לספר...״ סבי גבריאל התחיל להגיד ונעמד על רגליו ובפעם הראשונה שמתי לב לתסמינים, תמיד החשבתי את העובדה שנהיה לו קשה לקום בגלל הזקנה אבל לעולם לא העליתי על דעתי שהוא חולה,
״אז נתת לו אישור לשקר לי? להסתיר ממני?״ העליתי את קולי וכולם שתקו,
״נחמד לדעת שהמשפחה שלי חושבת שאני שבירה, אחרי הכל בגלל זה לא סיפרתם לי נכון? לא רציתם שאני אשבר כאשר הגלה שנשאר לסבא זמן מועט לחיות נכון?! מילא שכל העולם רואה אותי כנסיכה השבורה, זו שנחטפה ונשברה בשבי! לעולם לא חשבתי שאתם תיראו אותי ככה!״ צעקתי מעומק גרוני בכאב,
״אסטרה...״ רפאל התחיל להגיד וכאשר הניח יד על ידי הסתובבתי לפניו ומבלי לשים לב, עם הכעס ותחושת העצב והבגידה שהרגשתי, הטחתי את ידי השנייה בפניו והוא שיחרר מידי באותה השנייה, סובב את פניו עם ידי ונותן לי מראה ללחי האדומה שלו, אולי הייתי צריכה להצטער על מכה אבל כרגע לא הצטערתי על כלום,
״אסטרה אימי מיד אמרה אבל אני כבר לא הייתי שמה בשביל להגיד, יצאתי ממשרד המלך ורצתי לעבר מזווה הארמון, לוקחת את חפיסת השוקולד ששמור לימים גשומים ועצובים ועם השקיק ברחתי לעבר אורוות הסוסים, מתיישבת ליד נשר ונץ בתא שלהם ומתחבאת מעיניי כל, מתחילה לאכול את השוקולדים ומנסה להשתיק את כל שאר מחשבותיי והתחושות בעזרת השוקולד המתוק שלי ובעזרת שני הסוסים שחיפשו את צומת ליבי ושלחו את ראשיהם אל עבר ידיי לליטוף באפם, ולמרות הכל עדיין הייתה שאלה אחת שהצליחה להסתנן בראשי,
׳למה רפאל? למה?׳