דלתות המבנה הגדול נפתחו לעברינו ונכנסנו יחדיו לתוכו, מלפנינו עמדו עמודים שהחזירו שעמודי תווך של מדרגות שיש גדולים שטיפסו במעלה כל הקומות, ברומה הראשונה המדרגות עצרו והתפצלו לצדדים ואז המשיכו לעלות למעלה לעוד קומות, הקירות היו עשויים משיש כמו המדרגות אבל בניגוד למדרגות עיטורים של פרחים, עצים ועלים מזהב עיטרו כל קיר וקיר, הציורים היו עדינים ונוצצים עד שאפשר לחשוב שצוירו בעזרת נוצה מרוב עדינותם של הציורים,
״זה יפיפה״ אמרה אסטרה לידי ועקבה עם ידיה על קירות בעדינות,
״מה יש שם לדעתך?״ אמרתי ונחווית עם ראשי לעבר הדלתות הגדולות שנמצאו במעלה המדרגות,
״אני לא יודעת״ אמרה אסטרה והביטה לעיניי בזמן ששנינו התחלנו לעלות לעבר הדלתות המסקרנות, כאשר נמצאנו על המדרגה האחרונה וכמו לפי סימן הדלתות נפתחו לעברינו ובכניסה נעמד בחור שלא הייתי נותן לו יותר משלושים,
״חיכינו לבואכם גבירה״ הוא אמר והסתכל על אסטרה אבל התכוון לשנינו,
״איך ידעתם שאנחנו כאן?״ שאלתי בחשד וכיוון שלא ראיתי שום שומר הולך ונכנס לחדר הזה בהודעה שאנחנו כאן הייתה לי סיבה טובה, ״העורבים סיפרו לנו על בואכם״
״עורבים?״ שאלה אסטרה בהתעניינות,
״הציפורים שראינו על העצים בכניסה, הם היו עורבים, העורבים המפורסמים של אי המשפט, המכונים גם עורבי הכאוס, עורבי הפשיטה או עורבי האופל מכיוון שכשהם מגיעים אז כולם יודעים שמשפט הולך להיפתח ולהיארך באי מול חמשת השופטים״ עניתי במקום אותו בחור שהנחתי היה שופט לפי הגלימה הדומה לשל אסטרה אבל הההבדל היחידי היה שנחלוק שלה היה עם מחוך באזור מותניה ולכן במקום חגורה מסודרת כמו שלו היו לה חוטים למחוך העשויים מזהב דק אבל חזק,
״אתה צודק רפאל, למדת עלינו?״ שאל אותו אחד שידע את שמי, דבר שגרם לי להרים גבה לעבר מילותיו, ״חשדן, אני מקבל את זה, השמועות על נסיך הכתר של טריטון שערק לנוורדור הגיעו עד לכאן, אני יודע מי אתה לא בגלל העורבים או בגלל שעקבנו אחריך״ ח״א האמנתי עד הסוף למילותיו, אבל בכל זאת המשכתי להקשיב לו ולא להוציא את חרבי, אחרי הכל אם אני הוציא את החרב על כל חשד שיש לי כאן הייתי מוציא אותה מזמן, ועל כל אחד שפגשנו עד כה,
״תיכנסו בבקשה״ אמר השופט ונכנס חזרה לאולם הגדול, נכנסנו אחריו ולנגד עינינו התגלה חדר משפטים גדול, שורות של ספסלים המסודרים בשני טורים זה מול זה, בסוף החדר נמצאו מקומות ישיבה גבוהים ששמה לפי הנחתי ארבע שופטים נוספים, הכיסא האמצעי ביניהם והכי גבוה היה ריק, הוא שייך לאחד שמוביל אותנו פנימה ולפי גובה הכיסא הוא השופט הראשי, זה שמחליף את משפחתי בשפיטה אם ככה,
״איך קוראים לך?״ שאלתי את השופט הראשי,
״דנילור, אבל אתם יכולים לקרוא לי דני״ אמר וכאשר הגענו לפני כיסאות השופטים הוא עלה וחזר למקומו, הכיסא האמצעי,
״ברוכה השבה גבירה״ אמרו כל השופטים פה אחד והנהנו לעבר אסטרה הנהון של כבוד, אסטרה החזירה הנהון משל עצמה בביטחון גבוה אבל ידה שהיגרה את אחיזתה על ידי אמרה לי אחרת, התקרבתי לגבה של אסטרה ועם ידיי שעטפו את מותניה משני הצדדים משכתי אותה לגבי, כאשר גבה התנגש בחזהי, ולעיניי כל הנוכחים בחדר, הרכנתי את ראשי לעבר אוזנה בשנייה שראשה הסתובב ופגש את עיניי,
״אני יכול לקחת את השליטה מכאן נסיכה שלי..?״ לחשתי בשקט רק שהיא תשמע וחיכיתי לאישורה שלא איחר להגיע,
״כן...״ לחשה בשקט ומיד הוסיפה הצטערות קטנה, כנראה היא חשבה שזה עול בשבילי אבל היא לא ידעה שמבחינתי לשאת את העול הקטן הזה של החוזר נוחות במקומה זה לא עול, אלא מתנה אני רשאי לעזור לה, להיות שמה בשבילה ורק בשבילה, הרמתי את עיניי לעבר עיניי כל השופטים עם העיניים הבוחנות ודיברתי,
״אתם יודעים מי אני, אבל אתם לא יודעים למה אני כאן, אז אם רשותכם אני אספר לכם״ ביקשתי רשות לפני שהתחלתי לספר הכל מההתחלה ותוך כדי אני ואסטרה התיישבנו אחד ליד השנייה על הספסלים הקדמיים והקרובים ביותר שיש לבימות, דוכני הישיבה של השופטים, סיפרתי דבר ראשון על כך שאבי לא באמת דם המלוכה ושאימי חיה, רק לאחר מכן עברתי לדבר על היכולת שלי לראות ולהרגיש את המתים ועל כך שגרמתי למלכה אסטריד שאיננה להיות רואה ונשמעת, ולאחר מכן סיפרתי להם על דבריה, על הקשר שיש בין משפחתי ובין השופט הראשי, ולאחר מכן, בסיום מילותיי, השקט שרר אבל יכולתי לראות את האש ששורפת אותי בתוך עיניהם של כל אחד מהשופטים, הם מגנים על הטריטוריה שלהם ובנוסף אינם יודעים אם להאמין לי או לא, חלק בהם רוצה כיוון שאני עם המנהיגה שלהם אבל החלק השני אומר למה שדווקא עכשיו מישהו ממשפחתי בה לדרוש את הזכות לשופט הראשי אם עד עכשיו אף אחד לא הגיע,
״ואת מאמת את דבריו הגבירה?״ שאל דנילור,
״כן, כל מילה ומילה שלו״ אמרה אסטרה עם ראש מורם,
״סלחי לי שאני לא רואה בך האובייקטיבית ממש עקב יחסייך עם נסיך הכתר״ אמרה שופטת שנמצא ליד דילור וידה הונחה על שלו, טבעת עם יהלום גדול הונח במרכז הטבעת והנחתי שהיא ארוסתו או אשתו, אחד מהשניים,
״אני לא סולחת״ ענתה הנסיכה שלי בעקיצה וגרמה לי להסתכל עליה בתדהמה קטנה, ״רפאל?״ היא פנתה אליי עכשיו, ״למה שלא תזמן את סבתי וככה כולם יראו על יכולותיך כדם היורש כיסא השופט הראשי״ הביטה בעיניי עם רמיזה קלה לדבריה והחלטתי לשחק את המשחק,
״אסטריד אני מבקש ממך לבוא לחדר המשפטים, אנחנו צריכים אותך״ אמרתי בקול שכולם השמיעו ואותה שופטת הרימה גבה בזלזול, עברו שתי דקות שלמות והיא לא הגיעה,
״אני חושבת שזה היה ניסיון מאוד...״ אותה שופטת התחילה להגיד אבל אני מזמן לא שמעתי אותה כיוון שכל מה שראיתי באותו הרגע מזווית עיניי היה את אסטריד, המלכ העמדה במרכז החדר והביטה סביבה על המקום, כאילו בוחנת אותו בעיניה ומחשבת לבד מה השתנה ומה נשאר אותו הדבר,
״אסטריד״ אמרתי לעברה ועיניה עלו לשלי, מזמן לא התייחסתי לשופטת שדיברה או לעיניהם של שאר השופטים, היחידות בחדר שהתייחסתי אליהן היו הנסיכה שלי והמלכה של נוורדור לשעבר,
״לקח לך זמן להגיע״ אמרתי עם חצי חיוך,
״לקח לי זמן להבין שאתה סימנת אותי בפעם הראשונה, מזל טוב על השימוש וההכרה בכוחות שלך, דרך אגב״ אמרה בחיוך חמים אליי,
״רפאל טריט!״ שמעתי מלידי ומיד הסתובבתי אל מול השופטים,
״היא כאן״ אמרתי וכמה הרמות גבה הורמו,
״זה נוח יחסית לכך שכבר עבר המון זמן ושהיא לא הופיע אחרי שקראת לה״ אני באמת התחלתי לשנוא את היחס המזלזל הזה ולכן לא עניתי, כל מה שעשיתי היה להביט באסטריד ולהושיט לעברה יד, הפעם ידעתי מה לעשות בשביל לגרום לכולם לשמוע אותה, ידה הונחה על שלי ובאופן משונה יכולתי להרגיש אותה גם אם זה היה לכמה שניות, צמרמורת עברה בגופי וברגע הבא כל מה ששמעתי היו השתנקויות תדהמה ובלם מכל רחבי חדר המשפטים, בין אם אלה היו השופטים ובין אם אלה היו השומרים שעל הדלתות או כותבת המשפטים והקריין שישבו בצד ועשו את תפקידם,
״הגבירה אסטריד״ דנילור אמר וירד ממקומו לעבר, רד קידה עמוקה בפניה וככה עשו כל שאר השופטים, יורדים ממקומותיהם וקדים עמוקות,
״אני מניחה שעקב הגילוי הזה איני צריכה להגיד שדבריו של רפאל הם אמת לאמיתה?״ שאלה בחצי חיוך בזמן שהתגלמות שלה הייתה שקופה עד כדי בלתי נראית וקולה היה הד במערה עמוקה או בחדר ריק מחפצים ואנשים אבל לא היה צל של ספק שזו היא,
״אתה הוא השופט הראשי, אתה באמת דם מדמו של השופט הראשי והמקורי״ אמר דנילור בחיוך למרות שכל הזמן הזה חשבתי שהשופט הראשי יכעס או ישנא אותי על כך שלקחתי את תפקידו,
״אתה לא כועס?״ שאלה אסטריד את מחשבותי,
״לא״ דנילור ענה, ״אתה הוא אחי, סבי, היה אחד מהשופטים המקימים של אי המשפט, אחותו הגדולה הייתה מפקדת האי כולו והשופטת הראשית, היא התאהבה במלך של טריטון ולילה אחד נעלמה, אחרי זה סבי קיבל את תפקיד השופט הראשי והמפקד אבל הוא תמיד לימד את ילדו שילמד את ילדו שילמד את ילדו, שזה תפקיד זמני עד שהשופט האמיתי יחזור ביתה, ברוכה השבה אחי״ ובכך הוא הניח את ידיו עליי וחיבק לי חיבוק קצר אך אחד שאמר המון, אחד שאמר שיש לי משפחה ממש כאן שמחכה לי ובאותו רגע חשבתי על דבר אחד, אמורה, היא הולכת לאהוב את האי הזה ואת דנילור, וקיוויתי שהוא מתכוון בדבריו ושכמו שקורא לי אחי יקרא לה אחותו כי היא צריכה את זה,
״יש לי אחות קטנה״ אמרתי את מחשבותיי,
״אז למה אנחנו מחכים? בואו נלך להביא אותה״ אמר ובזאת התקדם לעבר היציאה כאשר אני, אסטרה ואסטריד בדרכינו אחריו, משאירים את שאר השופטים לבוא מאחורינו.
YOU ARE READING
Royal sacrifice/הקרבה מלכותית
Romance״בעולם כמו שלנו, בעולם שאני נולדתי אליו קיימים שלושה סוגים של דם, שלושה סוגים של עיניים- האדום- חסרי הכוחות שממלאים את הממלכה בטוב וביופי שלהם, שחיים תחת שליטת המלוכה אבל גם זה משתנה מזמן לזמן מאחר שאבי הוא המלך הטוב והרחום שהממלכה אי פעם ידעה. הכחו...
