Royal sacrifice/הקרבה מלכותית

אסטרה(23)

הטעם המתוק של השוקולד מילא את פי וזכרונות מזמן השבי הצליחו להתכנב למוחי למרות כל הניסיונות שלי לחסום אותם...

״את יפה״ הוא אמר בתמימות והביט לעיניי, החושך שבצינוק היה דומה לאין סוף אבל בכל זאת הצלחתי למצוא את עיניו, תמיד הצלחתי למצוא אותן ולא משנה מה,
״תודה, גם אתה יפה״ אמרתי לו בחיוך...

אם רק אז הבנתי שההרגשה שתקפה את בטני הייתה יותר מסתם רעב או קור...

״תיקחי, זה שוקולד, אנ יודע שזה לא יותר מדי אבל...״ רפאל התחיל להגיד לי והושיט לידי שקיק מלא בשוקולד טעים,
״זה משהו״ קטעתי את דבריו בחיוך ולקחתי מידו את שקיק השוקולד, זוללת ומלקקת את האצבעות לאחר מכן, לאורך כל הזמן עיניו נשארו על שלי ולאחר מכן הוא הביא לי בקבוק מים לסיום האכילה שלי, תמיד דואג שיהיה לי נוח ולא יחסר לי דבר, עד כמ שזה אפשרי בצינוק הזה...

מאז שפגשתי אותו מחדש הוא לעולם לא החסיר לי דבר אלא להפך, הוא גורם לי למליון ואחת דברים, למיליון ואחת רגשות ולמיליון ואחת תחושות שהוא גורם לי להרגיש ולחוש, מיליון ואחת דרכים שבהם הוא גורם לליבי ולגופי להגיב למילותיו ולמגע הקל ביותר שלו, אבל משהו בי בל זאת נשבר לנוכח הידיעה שהסתיר ממני, משהו בי נשבר לנוכח הידיעה שכולם הסתירו ממני...

״אסטרה...״ קולו הלוחש קרא לי ולאט פקחתי את עיניי ישירות לעיניו התכולות, עיניו המודאגות והעצובות, הוא מרגיש אשמה, רפאל טוב בלהסתיר את רגשותיו אפילו בעיניו, הוא רוצה שאני אדע על רגשותיו, הוא רוה שאני אדע עד כמה אשמה הוא מרגיש, התיישבתי במקומי ונשענתי על קיר האורווה והנחתי את ידיי על ערימת החציר שעד עכשיו שימשה לי ככרית לראש,
״מה אתה עושה כאן?״ שאלתי,
״חיפשתי אותך מסיכה שלי, דאגתי כל כך כשלא מצאתי אותך בארמון, כולם דאגו״ ענה לי,
״אין לי כוח לשיחה עכשיו רפאל...״ קולי נשבר בסוף מילותיי,
״אז אל תדברי, תקשיבי״ ביקש, ״זה היה לא שלי לספר, אני הייתי נגד להסתיר את זה ממך אבל לא רציתי להיות מספר החדשות הרעות, אני מאמין בך, אני יודע שאת לא שבורה, אני יודע שאת בסך הכל עברת המון אבל שבורה את לא והדבר האחרון שאפשר להגיד עלייך זה חלשה, בבקשה תסלחי לי, באמת שלא התכוונתי...״ פעם ראשונה ששמעתי את קולו נשבר באופן הזה, באופן כל כך חשוף ואמיתי, הוא אפילו לא ניסה להסתיר את זה ממני, הוא לא ניסה להסתיר את העובדה שעיניו דומעות ובוכות בכאב יחד איתי, ידו עלתה ללחי שלי וניגבה את הדמעות שירדו מעיניי, הנחתי את ראשי בתוך ידו המלטפת ועצמי עיניים כאשר הדבר האחרון שראיתי היה את שפתיו שרוכנות לעברי, הנשיקה הייתה הכי רכה שהייתה לנו עד עכשיו, הוא לא מיהר ולא נתן לי את ההרגשה שהשליטה שלו, אלא להיפך, הוא נישק כאילו אומר השליטה עכשיו אצלך ותעשי כל העולה על רוחך, ידעתי שאני סולחת לו על כך שהסתיר ממני, אבל הכאב על כך עדיין היה שמה, והייתי אומרת לו אילולא הוא היה היחידי שאני רוצה את קרבתו עכשיו, הנחתי את ידיי על צווארו ומשכתי אליי לנשיקה סוחפת, הנחתי את שתי רגליי משתי צדדיו והנחתי נשיקות קטנות על שפתיו,
״אני מצטער״ אמר פעם נוספת ואני הנהנתי,
״אני מבינה אותך, אבל בבקשה על תסתיר ממני שוב פעם, כי אם תשקר אז זה יהיה מה שישבור אותי באמת״ חלקתי איתו את האמת הכואבת שישבה על ליבי וכמו אבן שירדה ממני שפתיו נחתו ישירות על שלי והשליטה המוכרת שלו המעורבת עם התשוקה והנחישות הבוערת חזרה, הוא הפך את שנינו ועכשיו נשכב מעליי ונכנס לבין רגליי עם גופו,
״אז את סולחת לי?״ שאל בשקט לשפתיי וכאשר ניסיתי להתקרב אליו עם ראשי הוא זז אחורה, לא מאפשר לי להגיע לשפתיו הרכות,
״שאלתי אותך שאלה...״ לחש והרכין את ראשו לעבר שפתיי, מרפרף אבל לא נוגע, התשוקה והאהבה עיוורה אותי ולא שמעתי שום שאלה שיצאה מפיו, מה שהוביל אותי לשאול,
״איזה... שאלה...?״ גמגמתי,
״את סולחת לי?״ שאל מחדש ומיד הנהנתי, מניחה יד על צווארו ומושכת אותו לעברי לנשיקה אבל הוא היה חזק ממני ונשאר קבוע במקומו, גורם לליבי להאיץ למשמע מילותיו ולגופי להתפתל מתחתיו,
״מילים נסיכה קטנה שלי״ ביקש פעם נוספת ונשק ללחי שלי לפני שחזר להביט בעיניי,
״אני סולחת לך נסיך האופל שלי...״ לחשתי בקושי לשפתיו והשתדלתי שלא לגמגם בזמן מילותיי, שפתיו נחתו על שלי מחדש רק שהפעם לא הפסקנו להתנשק גם כאשר האוויר כבר עזב את גופינו מזמן.