אהבה ישראלית אמריקאית -1-

1-אריאל

אני במטוס כבר 10 שעות,ואני עייפה ברמות.
אני טסה לסאמר סקול שבארצות הברית.נשאר רק עוד שעתיים שבהם לסבול קשיש שרק רואה חדשות בקול,ילדה קטנה שרק בוכה וצוחקת,מקדימה יש מריבה בין קשישה לדיילת.
בואו ניתן דקה דומייה על הסבלנות שלי לא לצרוח או להרביץ לכל אחד.
בנתיים אני שמה אוזניות וקוראת את הספר האהוב עלי שאני עושה לו קריאה חוזרת;Funk 57
אני קוראת אותו מאה פעמים,אני כל כך אוהבת את ריאן ומישה הם זוג מושלם.
עוד 45 דקות לנחיתה,הקשיש נרדם,הילדה נהייתה שקטה בגלל סרט מטומטם,הריב בין הקשישה לדיילת נפסק.
אני לא ישנתי בגללם.
אני לא יודעת איך 12 שעות הדיילת והקשישה רבו!.
אני לא יודעת איך בן אדם יכול לראות חדשות בלי להשתעמם,ועוד דיברו על הפוליטיקה!!.
ואני לא יודעת כמה מרץ יש בילדה אחת,כמה דמעות יש בה.
לפחות שהגיע למקום ישר למיטה!.

נחיתה

נחתי!.
אני נראת כמו זומבי שלא יודע ללכת ישר,כבר כמה אנשים אמרו לי 'להיזהר' והחזרתי להם 'בסליחה'.
אני מחכה למונית שהזמנתי,לא ידעתי שאפשר להזמין מוניות.
אני רואה מרחוק את המונית,לקח לה 4 דקות.
המונית עוצרת לי,אני שמה בתא מטען את המזווה וקצת מהתיקים.
אני נכנסת למונית ושיחה נכנסת;אמא.
'היי אמא' אני אומרת,אני מסתכלת קדימה ואני רואה את המבט המוזר של הנהג.
'אריאלי,הגעת?את מסתדרת?' היא שואלת בדאגה.
'אני בסדר אמא,נחתי בשלום.הגיעה לקמפוס בעוד רבע שעה' אני מרגיעה אותה והיא נאנחת.
'אוקיי תהני מתוקה אם תאהבי גם שנה הבאה נרשום אותך' אני מחייכת.
'טוב ביי אמא,נתראה בעוד חודשיים' אני אומרת ואני שומעת אותה מושכת באפה.
כן היא מתחילה לבכות.
'ביי ילדה יפה של אמא,את מספר אחת'.
סיימתי את השיחה והנהג הסתכל עלי שוב.
זה מטריד!.
"את יהודיה?" הנהג שואל ואני מהנהנת.
הוא עוצר את המונית וחונה.
מה עשיתי?
"תרדי בבקשה מהמונית," הוא אומר ואני קופאת.
"למה?בגלל שאני יהודיה?" אני מרימה את קולי קצת.
האנגלית שלי חצי טובה חצי לא,ואני מפחדת שלא הבנתי אותו נכון.
"תרדי בבקשה מהרכב!" הוא צועק ואני יורד כמה שיותר מהר,לוקחת את המזוודה והתיקים.
אני באמצע רחוק ריק,הרחוב הזה רחוק ריק ושומם.
אני מנסה להתקשר למנהל הקמפוס אבל אין מענה.
מה אני אעשה!!!!.
רכב פתאום עוצר,החלון נפתח,ואני מבחינה בנער שנראה בן 17 או בגילי.
שיערו שחור,משקפיים שעושות אותו סקסי,עיניים חומות-שחורות.
הוא נראה טוב!.
"את בסדר?" הוא שואל ואני מרגישה משהו רטוב על לחיי,אני מוחת את הדמעה.
"אני....ב..סדר," גמגמתי והוא בחן את גופי.
"את לא אמורה להיות פה,יש פה הרבה מטרידים," הוא אומר ואני רק נלחצת.
"האמת אני הייתי אמורה להיות בקמפוס אלברט איינשטיין אבל הייתי בדרך ודיברתי עם אמא שלי בשפה שבה אני מדברת והוא הוריד אותי," אני אומרת ונושכת את שפתיי.
"בואי אני אקח אותך,אני גם לומד שם," הוא אומר ואני קצת חושדת.
"ומה עם תחטוף אותי או תאנוס אותי?" שאלתי ברצינות והוא רק גיחך.
"אני נשבע שאני לא כזה,את יכולה גם להתקשר למישהו בשביל להרגיש בטוחה,אני לא פוגע בנשים,אני מכבד אותן." הוא ג'לטמן.
"טוב." אני מאשרת את בקשתו.
הוא יוצא מהרכב,ואני קופאת.
הוא לוקח את חפציי ושם בתא המטען.
אני נכנסת ומקווצת את רגליי זו בזו.
אנחנו מתחילים לנסוע,שנינו שקטים וזה טוב כי אני לא מכירה אותו.
"מה השם שלך?" הוא שואל ואני שקטה לכמה שניות.
"אריאל...אריאל מילר." אני עונה והוא מהנהן.
"מה השם שלך?"
"ניקולאס סמית' לרשותך הגברת אריאל." הוא עונה בחיוך ואני מחזירה לו.
"את יפה יותר שאת מחייכת,למרות שגם בבכי את חמודה." אני עגבנייה!.
הצילו!!!!!.
אנחנו מנהלים שיחה כבר כל הדרך,הוא מקסים.באמת.אבל יש לו חברה
חבל.
אבל הוא מקסים,אולי נהיה ידידים טובים.
רק צריך שהחברה שלו לא תפריע לנו.

אני במזכירות,אני לא יודעת איך אמריקאים קוראים לזה אבל נסתדר.
"בניין מספר-1
מספר חדר-253
מספר לוקר-63
קוד הלוקר-6787."
המזכירה נותנת לי את כל הפרטים החשובים,וגם את המערכת.
אני יוצאת לבחוץ ואני נתקלת במשהו קשה.
אני מזהה את הבושם הגברי הזה.
ניקולאס.
"פעם שלישית גלידה," אני אומרת והוא מבולבל.
"משפט מהארץ שבו אני מגיעה,זה אומר אומר שנפגשנו עוד פעם ביום." אני מסבירה והוא מהנהן.
"אתה יכול לעזור לי במשהו או שאתה עסוק?" אני שואלת אותו והוא מהנהן.
"מה שתרצי גברתי."
"תפסיק לקרוא לי גברת,אני לא אוהבת את הכינוי הזה."
"צודקת,סוכריה," הוא אומר ומגחך.
"מה מצחיק?לא קוראים לי סוכריה."
"סוכריה מתוקה?" הוא אומר ואני צוחקת איתו.
"אהבתי,"
"תודה."
"עכשיו תעזור לי למצוא את בניין מספר 1 וחדר מספר 253."
"חדר מספר 253?זה חדר לידי." הוא אומר וחיוך פרוש עלי פני.
"בואי אלווה אותך סוכריה." הוא מתחיל ללכת מהר ואני רצה בעקבותיו.
הגענו לבניין דווקא חמוד פה.
החדר בקומה 6,יש לי פחד גבהים.
החדר קרוב למעלית ואני מפחדת.
אני פותחת את הדלת ורואה בלונים ושלט 'ברוך הבא' אני נכנסת ונערה בגילי צצה.
היא ג'ינג'ית עם נמשים,היא לובשת דגמח כחול וחולצה שחורה צמודה וארוכה.
היא יפה.
אפילו יותר ממני.
"הייייי,אני אמילי,ברוכה הבאה," היא אומרת ומחייכת.
"היי אני אריאל,מה זה כל זה?" אני שואלת בבלבול וחיוכה רק מתרחב.
"רשום על השלט." היא צוחקת,היא לא מסתירה את החיוך או את הפה שלה עם היד.
בישראל הרבה בנות חסרות ביטחון בגלל זה.
לפעמים גם אני.
"ברוכה הבאה אריאל,מקווה שנהיה שותפות טובות." היא מגחכת.
"אני מקווה לטובה כמוך."