אהבה ישראלית אמריקאית -1-

2-ניקולאס

אני עוד פעם נופל לריב עם אווה,כל פעם אותו טענות.
הזוגיות הזאת נמאס לי,אני אוהב את אווה.באמת.אבל היא כל הזמן רבה איתי,והפעם זה שטויות.
רבנו בגלל אריאל,שלקחתי אותה לקמפוס ולחדר שבא היא תבלה את כל החודשיים האלה.
אריאל לא סיפרה לי מאיזה ארץ היא באה,או עם היא נוצריה יהודיה או מוסלמית.
אבל אני לא אתערב,היא לא רוצה והיא לא מחויבת.
"אתה מקשיב לי?" אווה מדברת ואני במחשבות משלי,אבל זה לא היה על קבוצת הכדורגל או מה אני אעשה ביום שבת,המחשבות שלי צצו לעולמה של אריאל.
"אני מקשיב אווה,אולי נפתור את זה.אז הינה אני פותר,הילדה שלקחתי אותה לקמפוס ולחדר שלה זה בגלל שהיא רצתה עזרה,וזה שלקחתי אותה לקמפוס זה בגלל מונית מפגרת שהורידה אותה בסמטה המפחידה אז לקחתי אותה" אני מרים את קולי ולאווה מתבצר דמעות בעיניים.
מה היא בוכה,אני מנסה להגיד לה שאין לי כלום עם אריאל!.
"אין לך כלום?,אני ראיתי איך אתה מחייך לה והיא לך!,שהיא לידך היא כמו סלק" אווה צועקת ויוצאת מהחדר.
נמאס לי מכל הבולשיט הזה.
אני יוצא מהחדר,הולך לנשום אוויר.
אני יוצא מחוץ למגורים והולך לספרייה.
שקט שם,השקט עוזר לי.
הייתי יכול גם להיות במגרש אבל ילדים בגיל 13 נמצאים שם.
אני נכנס לספרייה,שומם פה מבדרך כלל.
אני מוציא את המשקפיים מהכיס ומרכיב אותם.
אני לוקח סתם ספר ומתיישב בכיסא.
אחרי חצי שעה,הדלת נפתחת,אני מרים את מבטי בשביל שאולי אווה תראה מה אני עושה לפעמים.
אבל זאת לא אווה זאת אריאל,שיערה החום עינייה הממכרות שהם בצבע כחול מושלם.
היא לובשת את אותו בגדים שלבשה בבוקר.
היא מסתכלת מסביב והפה שלה נפתח.
היא מתקדמת והיא סוף סוף קולטת אותי.
חיוך עולה על פניה,והיא מנופפת לי לשלום,אני מחזיר לה וסומק עולה על לחייה.
אני מגחך,התגובה שלה לרק שלום קטן כבר עושה אותה כמו עגבנייה.
היא מתיישבת בכיסא מולי,אני סוגר את הספר ומסתכל עליה.
"היי,מה אתה עושה פה?" היא שואלת,היא באמת שואלת את זה.
"זה מקום של ספרים אז אני קורא" אני רציני והיא מגחכת,הצחוק שלה ממכר כמוה.
"מה אתה קורא?" היא שואלת בחיוך ענק.
"לא יודע סתם ספר שלקחתי" אני אומר,היא מוציאה מהתיק ספר,מוציאה את הסימנייה והיא מתחילה לקרוא.
אני מסתכל והיא קוראת את Funk 57,אני מכיר את הספר הזה.
הוא מלוכלך.
"אריאל?את קוראת ספר מלוכלך?" אני אומר וצוחק והיא מובכת כל כך.
"אריאל את ילדה בת 16,את רוצה לעשות דבר כזה?" אני שואל והיא נהיית הדבר הכי אדום שראיתי בחיים.
היא הכניסה את הספר,היא קמה מהכיסא ויצאה מהספרייה.
אני סוגר את הספר ומכניס אותו למדף שבו הוא היה.
אני יוצא מהספרייה ואני רואה את אריאל הולכת עם ראש מושפל,היא יותר בדיוק רצה.
אני עוצר,גבי מאחורי הדלת של הספרייה.
מה אמרתי שככה היא בורחת?

אריאל

אני הולכת בהליכה מהירה לעבר החדר שלי.
זה מביך.
מביך מאוד.
אני נרגעת,הלב שלי דופק מתחיל לרדת ולהיות יציב.
אני מגיעה לחדר,אני בוחנת אותו,אמילי לא נמצאת היא אמרה שיש לה שיעור אומנות בשעות כאלה.
אני נכנסת למקלחת מורידה את הבגדים,מדליקה את המים ומתקלחת.
"אהאהאה,ניקולאס" אני גונחת.
אני פאקינג נוגעת בעצמי וחושבת על ניקולאס.
אני מרגישה נוזל חם יוצא ממני,אני מנקה אותו וחוזרת למציאות.
מה עשית?!?!?!.
אני נגעתי בעצמי וחשבתי על ניקלואס שנוגע בי ומזיין אותי.
אני מתלבשת בפיג'מה ונכנסת למיטה.
דפיקה נשמעת בדלת,אני עייפה ברמות.
ישנתי בכלל?
אני פותחת את הדלת ואמילי נכנסת.
"אין לך מפתח או משהו?" אני שואלת ומתעצבנת תוך כדי.
"לא שחכתי" היא עונה בחיוך,היא תמיד מחייכת.היא ממש דוגמה.
אני חוזרת למיטה,וממשיכה לישון.
"אריאל קומי!!!" אמילי צועקת,אני מחסה את עצמי עם השמיכה.
"עוד 5 דקות" אני לוחשת והיא מפילה אותי על הרצפה.
''קומי אריאל,כבר 7:45,קומי!!" היא צועקת ואני קמה מהרצפה והולכת לצחצח.
אני מסיימת להתפנות ולצחצח שיניים.
אני אורזת כל הציוד שקיבלתי.
מתלבשת בחולצה גדולה וקצרה,טייץ שחור קטן ונעליי סניקרס.
אני יוצאת ביחד עם אמילי מחוץ למגורים.
"בואי נדבר,משעמם להיות בשקט" אמילי אומרת.
"סבתא שלי תמיד אומרת שהשתיקה שווה מיליון מילים עם משמעות"
"משפט יפה,אבל השתיקה הזאת משעממת" היא אומרת בבוז,ואני רק צוחקת.
"מה קורה בינך לבין ניקולאס?" היא שואלת ואני מסמיקה ומובכת.
"אין בנינו כלום" אני אומרת בחיוך מובך,אני רואה מרחוק את הילדה הזאת שפגשתי,היא נראת כאילו היא מחכה למישהו.
"את יודעת מי זאת?" אני שואלת את אמילי והיא מסתכלת על הילדה.
"זאת אווה,אמרת לי שפגשת אותה והיא צעקה עליך" נפל לי האסימון,אווה.החברה של ניקולאס,היא שונאת אותי בגלל שניקולאס אירח חברה לילדה שרק רצתה להגיע לקמפוס שלה.
"טוב בואי נחתוך מחדר מחשבים?" אמילי אומרת ואני מבולבלת כמו תמיד.
"1-למה?
2-אני חדשה פה,אין לי שמץ איפה חדר מדעים" אני אומרת והיא צוחקת.
"1-אווה פה וזה מה שחסר לנו
2-בגלל זה אני פה,תוכלי להעזר בי בכל הקמפוס" היא עונה ואני נרגעת.
אני רואה את ניקלואס,הוא קרוב מאוד לאווה.
קנאה
קנאה
קנאה!
הקול במוח שלי התחיל לדבר.
והקול הזה צדק.
אני מקנאה!
זה לא שלא התאהבתי בניקולאס בהתחלה,הוא חתיך,הוא ממיס,הוא סקסי,הוא הכל.
אבל הפחד הגדול שלי זה שיגלו לכולם במי אני מאמינה,מאיזה עם אני,אני שונה מכולם מבחינת דת,אבל בציפיות שלי שיהיה לי חברים בלי שאגלה מי אני היו גדולות,אבל הפחד נכנס לראש בכל פעם מחדש.
"אולי כדי שנעבור דרך חדר מחשבים" אני אומרת והיא מהנהנת.
אני נכנסת לכיתת ביולוגיה,מה שלא שמתי לב שכל יום אין לי עם אמילי,אנחנו שעתיים ביחד בימי חמישי.
אבל אני הרבה שעות עם ניקולאס,איך אתמודד.
אני מתיישבת בשולחן הכי מקדימה,לא קל לדבר וללמוד בשורה אחרונה,בעיקר שהשפה האנגלית שלך היא לא שפת אם.
ניקולאס נכנס לכיתה,אני מזהה את הבושם הגברי שלו מרחוק.
הוא מתיישב מאחוריי,הבושם שלו קרוב מאוד לאפי.
אחרי שעתיים ביולוגיה,שבהם אני מנסה להתרכז עם כל השפה השונה הזאת,הצלחתי ועניתי על שאלות.
אני לוקחת את הציוד ו-
"אריאל" קול גברי קורא לי.
הקול הסקסי שלו,הבושם שכבר הצלחתי לנשום אותו יותר טוב.
ניקולאס.
"היי" אני אומרת בחיוך,חיוכו עולה על פניו.
וזה רק מעלה לי עוד יותר את השמחה.
סבתא שלי תמיד אמרה 'אם מחייכים עליך תחייכי בחזרה,זה משמח אותך ואת האחר'
עד היום אני משתמשת בו.
"רוצה ללכת ביחד לקפטריה?" הוא שואל ואני מהנהנת.