אהבה ישראלית אמריקאית -1-

27-אריאל/ניקולאס

הגענו הביתה.
בחיים שלי לא התרגשתי ככה.
כשפתחתי את הדלת ראיתי את אמא עומדת במטבח מבשלת את המאכל האהוב עליי.
פסטה שמנת פטריות,המאכל הכי טעים לדעתי.
רצתי וחיבקתי אותה מאחורה.
"א..רי..אל?" קולה גימגם והיה חנוק,היא הסתובבה וראתה אותי.
אחרי חודשיים שלא ראיתי את פנייה של אמא,זה סוף סוף קורה.
"אמא." בכיתי,חיבקתי אותה חזק מאוד.
"ארי...אל?" שמעתי את אחי הקטן מאחורה.
הסתובבתי וראיתי אותו מתחיל לבכות.
רצתי וירדתי על רגליי.
חיבקתי את אחי בחוזקה,הלב שלי חצי שלם.
החצי השני נשאר אצל ניקולאס.
הוא חסר לי ממש.
"התגעגעתי אליך," אמר,דמעות ירדו מעיניי,כל החודשיים האלו חיכיתי רק בשביל לתת לו חיבוק,לפחות רק אחד.
"גם אני." חיבקתי אותו חזק חזר,לא נותנת לו לשחרר.

נשכבתי במיטה והתקשרתי לניקולאס בשיחת וידיאו.
ששמעתי את קולו ליבי פעם בחוזקה. אם השיחה תעלה כסף זה לא יהיה מעניין אותי.
אני רק רוצה לראות ולשמוע אותו.
"את מודעת ששתיים לפנות בוקר?" קולו היה ישנוני,הנהנתי והוא עצם את עיניו.
"אתה מודע שתשע בבוקר?" הוא הנהן.
הייתי רוצה לישון איתו עכשיו.
שיחבק אותי שאני ישנה.
שינשק אותי שאני קמה בבוקר.
פשוט שיהיה איתי.
"תרדם בשיחה,אני רק רוצה לראות אותך." אמרתי והוא הנהן וראיתי אותו נרדם.
מחר ה-1.9 זה אומר שיום הראשון ללימודים. אבא קנתה את הציוד והספרים.
מחר לא אוכל הרבה לדבר עם ניקולאס.
קרני אור נראו במסך,בוקר בארה"ב.
"בוקר טוב," הוא קם מהמיטה והתחיל להתארגן.
"בוקר טוב לך." הוא שלח נשיקה דרך המסך והרגשתי לוהטת וסומק עלה על לחיי.
"אחר הצהריים טובים לך סוכריה," כמה זמן לא שמעתי את הכינוי האהוב עליי.
ראיתי את זיקפתו דרך הבוקסר.
ריר נזל מפי וישר ניגבתי אותו שלא יראה.
"אוהבת את מה שאת רואה?" שאל והנהנתי.
"פאק את לא מבינה כמה אני רוצה לטרוף את הכוס הטעים שלך סוכריה." גנחתי מי מה שהוא אמר.
באלי שיגע בי.
באלי להיות איתו.
"פאק!" צווחתי אבל שמתי יד על פי כדי שאמא או אבא ישמעו אותי.
"תרגעי לפני שאני אורז וטס עד אלייך רק בשביל לטעום ממך." גיחכתי.
אחרי כמה דיבורים הוא סיים להתארגן.
"אתה יודע שלוקח לך הרבה זמן להתארגן," אמרתי והוא הנהן.
משהו בו מתחיל להיות שונה.
"זה בגלל שאין לי מישהי שתעזור לי לסדר את החולצה והכפתורים וכל החדר שלי מבולגן כי אין לי מישהי שתעזור לי לסדר אותו כי אני גרוע בזה." לפחות הוא דובר אמת.
בכל בוקר עזרתי לו לסדר את החולצה ולסגור לו את הכפתורים כי הוא לא הכי יודע.
עזרתי לי למצוא את המשקפיים באמצע הר של בגדים שהיה בחדר.
אני עוזרת לו פשוט.
"כמה אתה מתלונן,זה קל!" הוא נאנח בכבדות.
"זה קשה!" הוא כל הזמן מתלונן על זה.
זה קל לסדר חדר ולסגור כפתורים.
"אתה מתנהג כמו אחי הקטן." התנהגות של ילד בגן!.
"אני חייב לנתק.היה כיף לראות ולשמוע אותך סוכריה." שלחתי נשיקה למצלמה וניתקתי את השיחה.
עכשיו אני אצטרך לחכות עכשיו עד שהוא יהיה פנוי.
"אוף!!!!" צווחתי,עכשיו יהיה לי משעמם.

ניקולאס.

אני מתכנן להגיע אליה.
לטוס אליה.
לפחות רק חיבוק.
עבר יום,אפילו כמה שעות ואני מתגעגע.
אבל רק בעוד שבועיים אני אצליח להגיע לישראל ואני אבוא עם הפתעה מיוחדת מאוד.
"אני אחזור סוכריה." אני אומר לעצמי.
אני רואה את לוקה ואמילי מדברים.
את הרגש של שניהם אני רואה מקילומטר.
שניהם פאקינג מאוהבים אחד בשניה.
הם שקופים כל כך.
"איך מתמודדים בלעדיה?" שאלתי ושניהם עם פרצוף חמוץ.
"מתמודדים כמו בני אדם." אמילי אמרה ולוקה הסכים איתה.
שלושתנו נאנחנו בכבדות.
לוקה הסתכל עליי בפרצוף שהוא יודע מה אני עומד לעשות.זה טיפה מטריד.
"שמעתי שאתה טס לישראל," והוא גילה אותי.
עכשיו הוא יעשה הכל בשביל שהוא ואמילי יטוסו איתי.
"צודק.אני לא לוקח אותך,תשלם על עצמך אם אתה רוצה לטוס לאריאל." לפעמים להיות ביחד עם לוקה זה להרגיש יותר מידי רציני בחברות הזאת.
"אז אני אשיג בעצמי!" הוא התעצבן טיפה.
שיתעצבן,אני לא ממן לו טיסה.
"טוב לא צריך ריבים עכשיו,בנתיים אני היחידה שתצליח להרגיע רק אחד ממכם." אמילי נכנסה בנינו והפרידה כדי שלא נתחיל לריב באמת.
"אנחנו לא רבים נמש." הוא הסתכל עליה והיא הנהנה וליטפה את ידו בלי שאני אסתכל.
"ניקולאס שמעתי שהזונה שלך חזרה לארץ ממנו היא באה," הסתובבתי למשמע הקול מאחוריי.
איך אפשר בלי אווה.
"צריכה משהו או ששמעת "שהזונה" שלי כבר לא פה אז את רוצה לפתוח את הרגליים בשבילי?" היא הזונה פה.
"האמת הייתי רוצה אבל אתה לא תגמור כי אני לא הזונה הזאת." המילה הזאת מתחילה לשגע אותי.
"אם תמשיכי להגיד לה זונה שפותחת בשבילי את הרגליים את אפילו לא במציאות,את הזונה הגדולה בכל הקמפוס פה אווה." היא התעצבנה ונעלמה בכל כמות הילדים שבמסדרון.
זונה מסריחה.
"כולנו מאחלים לה למות." אמילי אמרה ואני ולוקה הסכמנו.
"גם את היית ככה,"
"אבל אני סלחתי והתחננתי וזה גם לא היה הכוונה שלי." תמיד האמנתי לאמילי.
העיניים שלה נהפכות לניצוץ שהיא דוברת אמת.
זה כלל בסיסי לדעת אצל אמילי.
"אל תזכירו לי את זה תודה," היא אמרה ורציתי להתגרות אבל שתקתי כי ידעתי מה יקרה לי אחרי מה שאני רוצה להגיד.

סוף יום,אני כבר עייף ומת לראות את אריאל.
כולי עייף ומת רק ליפול על המיטה ולישון.
אני רוצה להתקשר אליה אבל השעה אצלה רק 02:00 לפנות בוקר.
הגעתי לחדר שלי עכשיו החדר שלי ולא שלנו.
"והינה הגיע הזמן לישון בלעדיך." אמרתי לעצמי ודמעה נזלה על הלחי שלי.
ניגבתי אותה והורדתי את התיק על הרצפה.
נשכבתי במיטה ופשוט הסתכלתי על התמונות שעל הקיר,בטלפון.
התמונה שאני הכי אוהב זה התמונה שהיא כמה תמונות בתמונה אחת (photo booth-חפשו בפינטרס)
אני אוהב אותה.
נכנסתי לוואצפ בשביל לרשום לה הודעה שתראה אותה בבוקר.

אני- היי סוכריה,את בטח ישנה אבל את פאקניג לא מבינה כמה אני מתגעגע אלייך.
לכל דבר אצלך.
אפילו לכוס ההדוק שלך אני מתגעגע.
פאק אני חייב לראות אותך בכל מצב,אפילו בעירום.
לא אכפת לי שאנחנו רחוקים אני רק רוצה לבוא ולחבק אותך.

אני חייב רק חיבוק אחד ממנה.
אני לא מסוגל יותר.
הלב שלי צועק הצילו.
השבת הזאת אני עומד לנסוע הביתה,להגיד שאני טס לכמה ימים.
לא נראה לי שהם יתעניינו בזה אבל עדיין.
אכפת להם רק כסף.
אבל אותי יהיה אכפת רק מהחיים ומהאישה והילדים שהביא.
אף פעם לא יתן יחס כמו שהוריי נתנו לי.
אף פעם.

היי ברבורים.
מקווה שנהניתם מהפרק,אני מצטערת על הזמן שיוצא פרק כי אני בתקופת מבחנים שה' יעזור לי ותקופה שאני מעדיפה לא להיכנס אלייה.
אז בבקשה תבינו אותי💜