אהבה ישראלית אמריקאית -1-

20-אריאל

אני פה כבר מעל שבועיים.
מעל שבועיים!!!.
עדיין ממשיכים לקלל אותי אבל לא הרבה.
קנאים.
אני הולכת לכיוון הלוקר לקחת כמה דברים לפני שיתחיל השיעור.
ניקולאס לא מרגיש טוב אז הצטרכתי להתמודד לבד היום.
"אריאל." קול מוכר נשמע מאחורי.
הייתי בשוק.
הסתובבתי בהלם.
היא הרימה את ידה לשלום.
"מה את רוצה אמילי?" שאלתי אותה,לא מעוניינת לדבר איתה.
"אני לא מעוניינת לדבר איתך." אמרתי והסתובבתי,המשכתי ללכת.
"תעצרי רגע.תני לי להסביר את עצמי," היא התחילה ללכת אחרי,אני לא מעוניינת לדבר איתה.
"אני לא מעוניינת בהסבר,בגללך כמעט מתתי!" צעקתי לקראת הסוף.
אם היא לא הייתה מתעלמת ממני לא הייתי נמצאת בבית חולים באותו יום.
"תני לי להסביר.בבקשה." היא התחננה,נראה לי היא בוכה.
"ב..בקש..ה!" היא גמגמה בגלל הבכי.
הסתובבתי אליה עינייה היו אדומות.
"תני לי להסביר לך הכל!,כל שאלה שיש לך." היא לחשה והנהנתי.
התחלתי ללכת והיא באה אחרי.
הגענו לשניי ספסלים שהם אחד מול השני.
"קדימה תתחילי להסביר," לא יכולתי להסתכל עליה בכלל,היא נראת לי כמו התפוח משלגייה.
רעילה.
"אז ככה....זה התחיל שהיא שאווה גילתה והיא גילתה לי ראשונה ואיימה עלי לא לדבר איתך,זה היה איום ונורא.לא רציתי לעשות את זה אבל היא פשוט איימה עליי ופחדתי קצת." היא הסבירה את מה שקרה.
"אז למה עברתי חדר,אני מרגישה שאני נדחפתי לפרטיות של ניקולאס." צעקתי,לא היה לי כוח לדבר איתה.
כמו שאמרתי רעילה.
"אני נשבעת שלא ידעתי,פשוט דפקה הילדה הזאת ואמרה שזה החדר שלה." היא הסבירה.
אז זו לא אשמתה?!.
אז מי עשה את זה?.
"אני באמת לא יודעת מה קרה." משהו בעיניים שלה לא נראה כאילו היא משקרת.
היא דוברת אמת.
אני רואה את זה בעיניים החומות שלה שרק רוצות התנצלות.
אני רוצה ולא רוצה להתנצל.
אני אוהבת ושונאת את זה באותו זמן. (קטע מהשיר- Daylight).
יהיה לי קשה להחליט,אני אצטרך את עזרתו של ניקולאס והחבר הכי טוב שלי לוקה.
"אני אחשוב על ההתנצלות שלך." אמרתי,אני לא יודעת מה לעשות.
כאילו החיים שלי תלוים בהתנצלות הזאת.
קמתי מהספסל וישר הלכתי בהליכה מהירה לחדר.
דפקתי על הדלת,הרגשתי את הדמעות בעיניי.
ניקולאס פתח את הדלת וישר נפלתי לזרועותיו.
הוא נישק את ראשי והרגיע אותי.
אני לא רוצה לשחרר אותו לנצח,אני מרגישה בטוחה רק פה.
עם דניאל לא הרגשתי כזאת בטוחה.
עם ניקולאס אני מרגישה שהוא האוויר צח שהיה חסר באוויר מזוהם.
"היי סוכריה מה קרה?" שאל,הוא היה עצבני.
"היא התנצלה," אמרתי בבכי,הוא ניגב את הדמעות שלי אבל לא רוצות להפסיק.
"מי התנצלה?" שאל,הוא יודע מי זאת אבל הוא רוצה לתת לי להסביר.
"אמילי." לחשתי,הרגשתי שליבי מתכווץ.
"אני לא רוצה להישאר פה!!.אני לא רוצה!" צרחתי והשתוללתי בין זרועותיו של ניקולאס.
"את לא עוזבת,אני איתך!" הוא צעק והתחלתי לצרוח בלי לדבר.
"את לא עוזבת,אני חייב אותך כאן!" לא רציתי להיות כאן אבל הוא הסיבה היחידה שיש לי להישאר.
"אני לא רוצה להיות פה,בבקשה אלוהים!" לחשתי,לא רציתי שידע מה אמרתי אז דיברתי בעברית.
"את לא עוזבת!" הוא הרים את קולו יותר גבוה.
"אני כבר לא יודעת מה לעשות ניקו,אני לא רוצה להיות פה אבל אני לא רוצה לעזוב אותך." לחשתי,אני עוד שנייה נרגעת.
"אל תעזוב אותי,אני צריכה אותך איתי." לחשתי והתקרבתי כמה שיותר קרוב אליו.
"אני כאן,אני כאן." לחש,הרגשתי בטוחה בזרועותיו.
עיניי נרדמות,אני עייפה.
"תשני,את עייפה." קולו של ניקולאס נשמע.
עצמתי את עייני ונרדמתי.
אני מרגישה שמישהו מזיז אותי,אני פותחת את העיניים שלי ורואה את ניקולאס מניח אותי על המיטה.
"מה השעה?" שאלתי והוא נכנס למיטה והצמיד אותי אליו.
"00:23 בלילה." לחש לאוזניי והנהנתי.
הנחתי את ראשי על חזו ונשמתי את ריחו.
אני קמה בבוקר ומסתובבת ורואה שניקולאס לא לידי.
אני מסתכלת על השעה-05:41 לפנות בוקר.
אני נכנסת לחדר האמבטיה,אני רואה את ניקולאס מתקלח.
הורדתי את הבגדים שלי ונכנסתי להתקלח.
"סוכריה,ידעתי שאת פה." הוא הסתובב אליי וחייך.
הוא הרים אותי כך שרגליי סביב מותניו,הרגשתי את הזקפה שלו מתכחכת באיברי.
גנחתי גניחה שקטה והוא גיחך.
"את רטובה?" שאל והנהנתי.
הוא התקרב אליי כמה שיותר בשביל לנשק את שפתיי שרק רוצות נשיקה.
"אני לא יכול יותר,את יותר מדי מתוקה סוכריה!" אמר בגניחה,חייכתי לאליו והוא התנפל עליי בנשיקה.
שפתיו ירדו לצאוורי והתחילו למצוץ.
הרגשתי בגבי משהו קר,אני פותחת את עיניי ורואה שאני צמודה לקיר.
לא היה לי אכפת,גם ככה חם לי אש.
דפיקה נשמע בדלת,אני מקווה שזה לא לוקה.
ניקולאס הוריד אותי והתחיל להתארגן.
"מי זה?" שמעתי אותו מחוץ לדלת.
לא שמעתי מי זה היה בדלת.
יצאתי מהמקלחת ורצתי לקחת בגדים מהארון.
לא היה לי מה ללבוש אז לקחתי חולצה של ניקולאס שהיא גדולה עליי בכמה מידות ותחתונים.
התלבשתי בזריז ויצאתי מהמקלחת בשביל לראות מי בדלת.
אבל זה לא לוקה,זאת אמילי.
"היא בנתיים לא מעוניינת לדבר איתך אמילי." ניקולאס אמר,אני באמת לא מעוניינת לדבר איתה.
"תן לי לדבר איתה." היא התעצבנה,היא רוצה לדבר איתי כל כך.
היא תעשה הכל בשביל שאני אסלח לה.
אבל זה מונע ממני,אני רוצה ולא רוצה.
"על מה את רוצה לדבר איתי?,אמרת כבר את מה שרצית להגיד." אמרתי,ניקולאס היה בהלם שאני אמרתי משהו לאמילי.
"מה את בכלל עושה פה בשעה כזאת?" שאלתי והיא לא ידעה מה לענות.
"אין לך סיבה למה להיות פה,הבנתי.את יכולה לחזור לחדר שלך." אמרתי,לא היה לי סבלנות לדבר איתה.
אני מרגישה מגוחכת.
"אני רק רוצה להיות איתך,לא נעים לי לבד." היא אמרה,בסוף המשפט היא לחשה.
למה היא לבד?.
"מה זאת אומרת לבד?" ניקולאס היה סקרן והבנתי למה.
"גילו שדיברתי איתך,אז עכשיו לא מדברים גם איתי." היא הסבירה בלחישה.
זאת אומרת שהיא עוברת גם חרם?.
אני לא מבינה.
הסתכלתי על ניקולאס והוא עלי.
מה?!.
"כדי שאעזוב עכשיו,אתם בטח רוצים להיות לבד." אמרה,היא הסתובבה והתחילה ללכת בראש למטה.
"גם אתה לא הבנת איך בדיוק?" ניקולאס הנהן.
אני צריכה לדעת הכל.
"אז מה תעשי?" שאל,אני יודעת על מה הוא מדבר.
על ההתנצלות.
בקשר לזה,עדיין לא חשבתי על זה האמת.
אבל התשובה שלי הגיעה בדיוק עכשיו.
שהיא אמרה את מה שקרה.
אני כבר לא יודעת אם להאמין או לא.
אבל לפי המבט שלה,מה שהיא אמרה הוא נכון.
ואני אעשה את הדבר הנכון לעשות.
וזה יקרה היום אחרי בית הספר.
אני היא,היא ואני.
שנינו נגד העולם.