אהבה ישראלית אמריקאית -1-

6-אריאל

עוד יום לימודים מתחיל.
השעה 07:30,הספקתי לצחצח להתקלח לאכול לארגן תיק ואפילו התכתבתי עם ניקולאס.
והדבר הכי טוב בבוקר זה ששתיתי שוקו!.
אני אוהבת שוקו יותר משאני אוהבת את עצמי,זה היתרון שאני לא מתעסקת בעצמי.
אני לוקחת את הטלפון מהמטען וצועקת לאמילי שבמקלחת שאני יוצאת.
הבית ספר מתחיל עוד חצי שעה אבל קבעתי עם ניקולאס מחוץ לחדר שלנו ונלך למקום סודי שהוא רוצה להראות לי.
אני דופקת על הדלת והוא פותח את הדלת.
"בוקר טוב" אני אומרת ומרימה ידיים למעלה,הוא מסתכל עליי כאילו השתגעתי.
"חשבתי שישראלים תמיד עייפים" הוא אמר וצחקתי.
"דבר ראשון זה נכון,דבר שני ישראלים תמיד שמחים ומרימים,אבל לא כולם" אני אומרת והוא נכנס לתוך החדר ואני אחריו.
אני מתיישבת על המיטה ושוכבת בה ונאנחת.
הוא מוריד את החולצה ושם חולצה חדשה.
השרירים שלו מושכים,אני מרגישה ריר על הפה ואני מוחה את זה מהר שלא יראה.
"רק לי יש חשק לשוקו?" אני שואלת והוא מסתכל עלי ברצינות.
"מה?רוצה סלפי?חתימה?אולי פוסטר לחדר" אני אומרת והוא צוחק,הוא מניד בראשו.
"את בת 16 ואת שותה שוקו?" אני מהנהנת.
"זה טעים,קפה זה סתם מגעיל ומר" אני אומרת והוא ממשיך לצחוק.
"תפסיק שוקו עוקף קפה פי אלף" אני אומרת והוא ממשיך לצחוק עלי.
אחרי שאני וניקולאס התווכחנו על מה יותר טעים,כמובן שהוא נכנע ובחר בשוקו.
הגענו לאגם קטן,היו הרבה עצים שהסתירו את המקום ומלא שיחים.
פערתי את פי למראה היפה הזה,האגם היה בצבע כחול יפייפה,השמיים והעננים היו בצורה מושלמת.
בתוך האגם היו דגים ברווזים וצמחים,כמו שאמרתי יפייפה.
"אוהבת את מה שאת רואה?" הוא שואל ואני מהנהנת בחיוך.
"כל פעם שתהיי עצובה או לבד תגיעי לכאן,ועם לא אמצא אותך בקמפוס אני אגיע לכאן" הוא אמר ופרפרים בבטן,הם משתוללים.
חייכתי חיוך רחב והוא החזיר לי וחשף את שיניו.
התיישבתי על הדשא שהיה רך ונעים,פרפרים התעופפו באוויר והרוח ליטפה את גופי.
עצמתי עיניים ודמייני כל דבר טוב שקרה בחיים שלי.
שנולדתי למשפחה מושלמת,הבת מצווה בגיל 12,את החוויות בארצות שהייתי,בחברים שלי שמעלים לי חיוך,והסאמר סקול הזה שאני נמצאת בו עכשיו זו החוויה שלא השכח בחיים.
על אמילי שהיא החברה הכי טובה שלי,וניקולאס הידיד הכי טוב שיכולתי לבקש.
"אריאל את פה?" ניקולאס מחזיר אותי למציאות,אני מנערת את הראש ומסתכלת עליו.
"רצית משהו?" שאלתי והוא הינהן.
"היית בזוגיות?" הוא שאל ואני הסמקתי.
"כן" אמרתי והשפלתי את ראשי,דמעות ניקבו בעיניי.
"מה קרה?למה את בוכה?" הוא שואל,קשה לי להגיד את זה.
"קראו לו דניאל,היינו שנתיים ביחד עד שקרה לו משהו,הוא היה החבר הכי טוב שלי מהגן,הוא היה שכן שלי.עד שהוא עבר תאונת דרכים קשה,כל מי שם מת,היו חמש אנשים ברכב שלו ועוד משפחה שלמה מתה" אמרתי ובכיתי חזק,יבבה יצאה מפי.
ניקולאס אמר שהוא משתתף בצערי,הוא חיבק אותי ובכיתי לחזו.
"הוא אהב אותך?" הוא שאל בלחישה.
"כן,הוא אהב אותי כידידה,כבת זוג,כאחות,כמו שאף בן אדם לא אהב אותי'' להיזכר בדניאל היה זיכרון שלא רציתי להיזכר אבל הוא לא היה נשכח.
הרגשתי נשיקה קטנה על הראש וניצמדתי עוד יותר לחזו.
ההרגשה החמה שמזכירה את חום גופו של דניאל הייתה מנחמת,בגלל שבית הקברות היה ליד הבית שלי הייתי הולכת לשם ומשתפת אותו ביום שלי או במשהו קשה והתפרקתי בקבר שלו.
"אני לא מסוגלת יותר לחיות במצב שהוא לא פה ואין מי שדואג לי" לחשתי לחזו והוא נישק את ראשי.
"אני דואג לך,ואני פה את יכולה לשתף אותי תמיד" הוא לא יהיה מסוגל להקשיב לי,הרבה אומרים שאני חופרת ומציקה.
"אני לא רוצה שאווה תפיץ את זה,אני לא רוצה שיקרה לי משהו בגלל הדת שלי" הדת היהודית לא מקובלת בעולם,היא תמיד הייתה שנואה או אהובה.
"צריך ללכת לכיתה אריאל" הוא אמר וקמתי על רגליי וגם הוא,ניערתי את כל הדשא שנדבק לי על המכנס.
אני וניקולאס הולכים לבית ספר שבקמפוס הפעם כל אחד לכיתה אחרת.
אני למדעי המחשב והוא למתמטיקה.
אחרי שעתיים מדעי המחשב אני הולכת לכיוון הלוקר.
שם אני נתקלת באמילי שמדברת עם מישהו.
"היי אדמונת" אמרתי לה והיא צחקה ביחד עם הבחור שם.
"היי אני לוקה" הוא הציג את עצמו והושיט את ידו.
"אני אריאל,אני חברה של אמילי" אני אומרת והוא פער את פיו.
אני מסתכלת עליו ואז על אמילי בבלבול.
"מה?" אני שואלת והוא מחזיר את פיו למה שהיה קודם.
"את אריאל מילר אני מבין?" הוא אומר וסוקר את כל גופי.
"האחת והיחידה" אני אומרת בחיוך,הלוקה הזה מטריד קצת.
"לוק לא יפה להטריד שני בנות יפות" שמעתי מאחורי קול מוכר.
והבושם אהוב עלי בחמישה הימים הטובים שלי.
זה היה ניקולאס סמית' האחד והיחיד.
הסתובבתי וחייכתי,רצתי לחבק אותו אבל התנתקתי מהר ורצתי לכיוון אמילי.
אווה הייתה הבעיה שהתנתקתי.
אני רושמת לניקולאס הודעה שאווה פה ושאני לא יכולה להיות קרובה עליו,ושילך מהר עם לוקה והתחפף מפה.
הוא לקח את לוקה והוא נעלם.
הפנתי את מבטי לעבר אמילי והסתכלתי בפרצוף חמוץ רציני כזה.
"מה את רוצה ממני?הוא רק רצה את המספר שלי ולא נתתי לו כי הוא זונה" אמילי אמרה וידעתי שהיא מתכוונת ללוקה.
אווה הייתה במרחק עשר צעדים ממני,הלוקר שלה ליד של אמילי.
היא מוציאה את הציוד שלה ומתחילה ללכת,שהיא קרובה עלי היא מתנגש בי חזק כך שכל הציוד והשוקו שלי מהבוקר נפלו.
"מטומטמת" אני ממלמלת בלחש שהיא לא תשמע.
אבל מה שכיף שאמרתי את זה בעברית ולא באנגלית.
זה כיף לדבר בעברית לאנשים אחרים.
"אמרת משהו?" היא שאלה וגילגלה אל עינייה.
"אמרתי שאת זונה ומטומטמת ולא מגיע לך לחיות בכלל,מריחה כמו כלב אחרי שאכל בונזו" מילמלתי והיא גילגלה את עינייה שוב והלכה.
אמילי עזרה לי אם כל הציוד וניקה את השוקו אם נייר שהיה לה בלוקר.
אני הולכת לכיוון המגורים בשביל להתקלח ולהחליף בגדים.
אני מגיעה לחדר ונכנסת לתוך חדר האמבטיה,פושטת את בגדיי ומפעילה את זרם המים.
אני יוצאת מהמקלחת ושמה פוטר בצבע אפור וטייץ קצר.
אני לוקחת את הטלפון,אוזניות,מחברת ועט,ואני יוצאת מהחדר.
אני הולכת לכיוון האגם הסודי של ניקולאס ושלי.
לא נראה לי הייתי קוראת לו סודי אבל אוקיי.
אני מתיישבת על הדשא,שמה את האוזניות על האוזניים ושמה את השיר- hope ur ok של אוליביה רודריגו.
הזמרת שלי והפסיכולוגית הראשית שלי.
אני פותחת את היומן ומתחילה לכתוב.

יומני היקר.
אני פה בארצות הברית,הכל פה יפה והאוכל טעים אבל הרבה מהמסעדות לא כשרות.
הסטייל של נשים פה מהמם,אני מודה שאפילו יותר מבנות ישראל.
עכשיו נחזור לנושא שלזה אני כותבת,הסאמר סקול.
בנתיים יש לי שניי חברים;אמילי וניקולאס.
אבל אני שמחה בחלקי,אני לא רוצה הרבה חברים זה סתם כאב ראש.
עוד חודשיים יום הולדת,אני לא אוכל לחגוג פה עם חבריי אבל אולי הם יתקשרו.
אגב אם כבר חברים אז היום דניאל עלה בנושא שיחה היום בבוקר.
וכואב לי לחשוב עליו,הוא חסר לי,כמה חלקים מהלב שלי אצלו ואני רוצה את החלקים האלה,אבל הוא מת בגלל אידיוט.
אני כותבת את העמוד הזה בדמעות וחושבת;'אולי זה סיוט ולא העירו אותי?' אבל לא.
הסיוט הזה נמשך כבר שנתיים שבהם אני סובלת.

"מה את עושה?" אני שומעת קול מוכר,וכמובן הבושם שכל הזמן מגיע לאפי.
ניקולאס.