אהבה ישראלית אמריקאית -1-

9-ניקולאס/אריאל

אני חושב על תוכנית טובה להעביר את השעות של המשחק.
אני לא רוצה שלאריאל יהיה לא נעים שהיא לא תהיה שם בשבילי.
היא רוצה להגיע למשחק,אבל היא רוצה גם שהמסורת שלה תתקיים גם שהיא לא בארץ מולדתה.
אני נכנס לישון והמחשבות מתחילות לצוץ.
איך תצליח להזיז את המשחק,הוא חשוב מאוד.
אתה לא תוכל להעביר את המשחק לזמן אחר והיא לא תהייה איתך במשחק.
ועוד הרבה מחשבות.
בגלל כל המחשבות שאולי לא אצליח אני נרדם.
השעה 08:37 יש 3 דקות עד שהמאמן מסיים את השיעור שלו עם ילדים בני 14.
"המאמן רוברט" אני צועק והוא מסתובב.
"ניקולאס סמית',עם מי יש לי הכבוד" הוא אמר והתקרבתי לעברו.
"אני חייבת שתזיזו את המשחק" אמרתי לו בפשטות והוא הניד בראשו.
"אני לא יכול,המאמן של התיכון השני כבר הסכים לשעה זו" הוא הסביר למה היא אפשר להזיז,התעצבנתי ממש.
"בבקשה המאמן,אני חייב שתזיז יש לי משהו חשוב בערב בשעה הזאת ושכחתי ממנו" שיקרתי,עם הייתי אומר לו שזה קשור למישהי שלא יכולה לבוא הוא היה אומר לי לחזור למגורים.
היום יום שישי ככה שאין בצפר.
"אני לא יכול ניקולאס!" הוא הרים את קולו ונאנחתי.
"אז לא אוכל לשחק בגלל זה,מה שיש לי בערב חשוב" זה נקרא איום? נראה לי שכן.
"אתה מאיים עלי?אתה שחקן חובה בקבוצה" הוא אמר והתעצבנתי עוד יותר.
"אני לא מאיים אני רק אומר שלא אוכל להיות בגלל הדבר החשוב הזה" אמרתי והוא נאנח והנהן.
"אוקיי בשעה 14:00 המשחק מתחיל,לא לאחר" הוא הסכים ואני התרגשתי מבפנים.
"תודה רבה" אמרתי ורצתי לכיוון החדר של אריאל.
הגעתי לחדר,כבר כמה חבר'ה מהקבוצה עתרו אותי אבל הייתי חייב לספר לאריאל על החדשות הטובות.
דפקתי בדלת,חיכיתי כמה שניות אבל הדלת לא נפתחה.
דפקתי שוב ואריאל פתחה שהיא במגבת.
לחייה נהפכו לאדומות.
"מה אתה עושה פה?" היא שאלה ואני נשארתי קפוא.
"יש לי חדשות טובות" אמרתי ונכנסתי לחדר.
"תן לי להתלבש ואני חוזרת עליך" אמרה.
בנתיים שאריאל מתלבשת אני מסתכל על החדר למרות שהייתי פה.
יש פינת ישיבה ועליו מחברת,ליתר דיוק יומן.
הלכתי לעבר היומן שרק רוצה שהציץ בו.
אני פותח את היומן אבל המילים לא מוכרות,אני לא מצליח לקרוא.
אתה אידיוט ניקולאס?
זה עברית.
השפה שאריאל מדברת,כותבת,ומשתמשת ביום  יום בארץ שלה.
נשמע שדךת נפתחת ונסגרת,זה אומר שאריאל סיימה להתלבש.
"יש לי מזל שאתה לא יודע לקרוא בעברית" היא אומר ואני מגחך.
"לא יפה,אני אחשוב שאת כותבת עלי ביומן הזה" גיחכתי והיא נהייתה רצינית.
"אני כותבת שם על איך עבר עלי השבוע,לא על אנשים" היא הסבירה מה היא כותבת ביומנה ואני הנהנתי.
"טוב....מה החדשות הטובות?" היא שאלה ואני חייכתי.
היא התיישבה במיטה ואני המשכתי לעמוד.
"המשחק עבר ל-14:00 בצהריים" סיפרתי את החדשות.
אריאל התחילה לקפוץ ולצעוק בהתרגשות.
"עכשיו תוכלי לעשות את הקידוש שלך" אמרתי והיא חייכה.
"תודה רבה ניקולאס,זה לא מובן מאליו" היא אמרה תודה וחייכה כאילו ראתה גור כלבים חמוד.
"אני יכול לשאול אותך משהו?" שאלתי והיא הנהנה.
"אתה יכול לשאול הכל" היא אמרה וחיוך נפרס על פני.
"אני יכול לראות איך את עושה את הקידוש?" שאלתי והיא פתחה את פיה ואז סגרה.
"ברור שאתה יכול,אבל זה כמו לאכול ארוחה משפחתית רק עם ברכות" היא הסכימה והסבירה בקצרה מה זה.
"אצטרך להביא משהו?" שאלתי והיא הנהנה.
"אתה יודע איפה אפשר למצוא אוכל?" היא שאלה ואני נזכרתי שלפני המשחק אני צריך לעבור בבית.
""אני יכול לבקש מאמא שלי להכין לך אוכל" אמרתי לה והיא השפילה את מבטה.
"מה קרה?" שאלתי.
"אתם אוכלים לא כשר,אסור לי לאכול חזיר, שרימפס,ועוד דברים" היא הסבירה ואני הנהנתי.
"אפשר ללכת לסופר ולבשל אצלי בבית" אמרתי והיא הנהנה.
הגענו לסופר,השעה רק-10:15.
לקחנו עגלה והתחלנו למלא את העגלה.
ירקות,רטבים,תבלינים,שתיות,יין,בשרים,דגים,פחמימות,ועוד.
הארוחת קידוש הזאת מלאה בטוב.
יצאנו עם כל הקניות ונסענו לבית שלי.
הגענו,שמנו את כל השקיות ונאנחנו ביחד.
"מוכן להכין אוכל שאתה תמות עליהם?" היא שאלה והנהנתי.
אמא שלי פתאום הגיעה למטבח.
"שלום ניקולאס,מה זה כל זה?" היא שאלה ואני פתחתי את הפה אבל אריאל דיברה ממקומי.
"היי אני אריאל,אני ידידה של ניקולאס" היא אמרה וחייכה,היא הושיטה את ידה ואמא שלי גם והם לחצו ידיים.
"אווה מסכימה לכל זה?" אמא שאלה והסתכלתי על אריאל שמשפילה את מבטה.
"הבנתי,נפרדת מאווה ועברת עליה" היא אמרה ואני ואריאל הנדנו בראשונו.
"אנחנו ממש לא זוג,רק ידידים" הסברתי ואמא חייכה.
"אני רואה שאתם מאוהבים אין לכם מה להתבייש,ניקולאס היא יותר מתאימה מאשר אווה,היא סתם כלבה" אמא אמרה ואריאל חייכה חיוך קטן.
שהיא ראתה שאני מסתכל עליה חיוכה נמחק והיא השפילה את מבטה.
"אריאל את משהו שונה,תני לי לנחש את לא באה מפה" אמא התקרבה עליה ובחנה אותה.
"הלבוש שלך,המבטא,האוכל,המראה שלך,בדרך כלל כולם נראים כמו כולם אבל לא בצורה דומה את נראת שונה כזה." אמא אמרה ואריאל הרימה גבה ואני הבינה.
"אני באמת מארץ אחרת,האוכל הוא של הארץ שבה אני באה,המבטא שלי כי אנגלית היא לא שפת אם שלי" אריאל הסבירה ואמא שלי בחנה אותה שנית.
משהו פה מוזר.
הטלפון של אריאל צילצל והיא ענתה.

אריאל-

'היי אמא,אני מכינה ארוחת שישי לערב' אמרתי לאמא והיא הוציאה אוויר.

'כל הכבוד שאת שומרת גם שם,ותנסי לשמור את השבת כמו שהבטחת,עומרי רוצה לדבר איתך' עומרי הוא אחי הקטן,הוא בן 9.

'היי' הוא אמר ודמעות ניקבו בעיניי.
אני מתגעגעת עליהם כל כך.
'היי עומריקי' לשמוע את אחי הקטן הייתה מתנה לשישי הזה.

'אני מתגעגע עליך' הוא אמר וליבי נשבר.

'גם אני,אבל אל תדאג תתקשר עלי מתי שאתה צריך,אני אענה גם עם זה אמצע הלילה' עניתי.
הדמעות יוצאות מעיניי.
ניקולאס מחבק אותי.
השיחה מתנתקת,ואני מחזירה חיבוק לניקולאס.
לא ידעתי שפתאום משאלות של אמא שלו זה יהפוך שאני בוכה בזרועותיו.
"מי זה היה?למה את בוכה?מה אמרו?" ניקולאס שאל ואני מחיתי את הדמעות.
"זה היה אח שלי,לא ידעתי שהוא רוצה להתקשר עלי" אמרתי והוא שחרר.
"אני מצטערת,רצית לשאול שאלה?" שאלתי את אמא של ניקולאס והיא הנידה בראשה.
"זה עברית?" היא שאלה והנהנתי.
"אז את ישראלית" הנהנתי שוב.
"יהודיה?נוצריה?מוסלמית?" היא שאלה,פתחתי את פי אבל סגרתי אותו כי פחדתי מתגובתה.
אולי היא לא אוהבת יהודים והיא לא תרצה אותי בחברת הבן שלה.
"יהו...דיה" גמגמתי והיא הנהנה.
היא התקרבה עליי וחיבקה אותי.
הסתכלתי על ניקולאס בבלבול והיא גם.
"אמא תשחררי זו רק דת" ניקולאס אמר.
"אנחנו צריכים להתחיל לפני המשחק" אמרתי וניקולאס הנהן.
סיימנו להכין.
הכנו דגים,אורז,קציצות,סלטים,ואפינו חלה.
אנחנו בדרך לקמפוס עם כל האוכל.
הגענו ושמנו את כל האוכל במקרר בקפטריה.
כמובן שקיבלנו אישור.
"זה יהיה כיף" אמרתי והוא הנהן.
השעה כבר 13:50,עשר דקות עד שהמשחק מתחיל.
ניקולאס נתן לי חולצה של המספר שלו,מספר 4.
הוא צייר עלי את המספר שלו ולמטה 'אלוף'.
הוא גם סידר לי שורה ראשונה ביציאה הכי טובה.
אף פעם לא ראיתי את המגרש של הקמפוס אבל עכשיו אני פה.
הסתכלתי על הכיסאות ביציאה שניקולאס אמר לי.
היה רשום על הכיסאות שהכי בצד שזה ליד איפה שהשחקנים יוצאים ונכנסים.
היה רשום על הכיסא שהמקום שייך 'אריאל,משחקן מספר 4'.
התיישבתי שם.
כולם התחילו למחוא כפיים על זה שכל השחקנים נכנסים.
שראיתי את ניקולאס הבאתי לו כיף.
כולי מתרגשת מהמשחק.
אני לא אחת שחובבת ספורט אבל בשבילו אני יראה.
3-1 לקמפוס שלנו.
המשחק מסתיים וכל השחקנים נעלמים.
ניקולאס הביא לי פתק שהוא יצא ועדיין לא פתחתי אותו.
'תחכי לי בחדר שלי בשעה-16:00'
וזה מה שאני אעשה.