אהבה ישראלית אמריקאית -1-

4-אריאל

אני לא סובלת אותה.
ואותו.
כן אני שונאת את ניקולאס סמית' ואווה ארזו.
שונאת כל כך ששניהם מצידי ישרפו בגיהינום.
הגעתי לחדר שלי והודעה נשלחה עליי ממספר לא מזוהה.
מספר לא מזוהה-תתרחקי מניקולאס ולא אגלה את הסוד שלך.
ידעתי בדיוק מי זה,או מי זאת.
אווה.
אני מקנאה בה,אני שונאת אותה,אני מתעוובת אותה ועוד מילים שקשורים לשנאה.
דפיקה נשמע בדלת,אני פותחת ורואה את את אמילי וניקולאס ביחד.
אני מכניסה את אמילי וטורקת את הדלת לניקולאס.
הוא הבן זוג שלה,הוא צריך להרגיע אותה.
"אריאל תפתחי" ניקולאס אומר מחוץ לדלת ואני מתעלמת.
"אריאל תפתחי את הדלת המזויינת הזאת" הוא צועק.
אני פותחת את הדלת שהבכי כבר התפרץ.
"היי סוכריה" הוא אומר ופותח את זרועותיו.
אני הולכת לאט ומתכרבלת בחזו,הוא מחבק אותי חזק בלי שאני אעזוב.
"אני לא רוצה שהיא תפיץ,אני לא רוצה שישנאו אותי בגלל מי שאני גם ככה אף אחד לא אוהב את מי שאני בארץ" אני בוכה לחזהו והוא מנשק את ראשי.
התרחקתי ממנו,וקור המזגן כיסה את גופי.
"אסור שהיא תראה אותנו" אמרתי והתיישבתי במיטה.
"אל תדאגי,היא לא תפיץ את זה" הוא היה בטוח בעצמו.
"למה אתה בטוח בזה?אתה בן זוג שלה,אתה לא אבא שלה" צעקתי עליו.
"למה את בוכה?בגלל שלא ניהיה ידידים?" הוא אמר,הוא באמת חושב שאכפת לי מחברות של שלושה ימים? אני הייתי מעדיפה לא להכיר אותו.
"מה היא כבר תפיץ עליך?,סרטון סקס?,נגעת בעצמך?,התנשקת עם בת???" אמילי שאלה ואני בתגובה נעצתי בה מבט שאין לי כוח לצחוק או להגיב.
"סליחה" היא אמרה והשפילה אל מבטה.
"אני לא מאמינה שבאתי לפה" ציינתי עובדה,להורים שלי היה קשה לשמוע דבר כזה.
הם שלמו עשר אלף שקל בשביל זה.
"אל תגידי את זה,פגשת את אמילי ואותי" הוא אמר בעצב,ידעתי למה היה לו קשה להגיד את זה.
הוא לא רוצה להפריד את החברות בנינו.
"אני מכירה אותכם שלושה ימים,מה יצא לי מזה שקוראים לכם 'חברים',אני מצטערת עם אני אומרת משהו שפוגע אבל כואב לי יותר" אם הם היו יודעים על הכאב בלהיות יהודיה,הם היו מבינים למה נעלבתי מי זה.
בדרך כלל אני לא מתייחסת,אבל שאומרים את זה כאן.
זה כואב.
"אני אנסה לשכנע אותה לא לאיים עליך" הוא לחש בצורה שהצלחתי לשמוע.
"תצא מכאן ניקולאס" צעקתי עליו ככל שיכולתי.
"תצא כבר!!" אני צועקת יותר חזק.
הוא נאנח,ויוצא החוצה.
לקחתי את האוזניות ושמעתי את השיר- This Side of paradise.
שכבתי במיטה שלי,מנסה להבין איך היא בצד שלהם?.
אין מה לעשות אף אחד לא מושלם.
אני מרגישה שמעירים אותי,אני לא מבינה איך אני ישנה.
"בוקר טוב סוכריה" ניקולאס אמר וחייך.
"מה השעה?" שאלתי בלחש והסתכלתי בטלפון.
השעה הייתה 11:00 בצהריים,יום שלישי היום.
ישנתי כל כך הרבה זמן.
"כמה זמן ישנתי?" שאלתי אותו,בחנתי את החדר והסתכלתי שאמילי לא נמצאת.
"אמילי בבית ספר" הוא אמר,הוצאתי אניחה וחזרתי למצב שכיבה.
"למה אתה לא בבית ספר?" שאלתי והוא לא ענה.
"תענה לי" אני צועקת עליו בחוזקה,מה הבעיה להגיד.
"אין לנו זמן להיות ביחד כי אווה רודפת אחרינו,ואז אמילי התקשרה עלי ואמרה שאת לא קמה ועם אני יכול לעזור לה,אמרתי כן,היא יצאה לבית ספר ואני ואת כאן" הוא הסביר קלות וקל.
חייכתי עליו,חיוך קורן ושמח.
הוא חייך בחזרה,חשף את שיניו.
סומק עלה על לחיי,והוא צחק והשפיל את מבטו.
"מה מצחיק אידיוט?" שאלתי וסטרתי לכתפו.
"איך שאת מסמיקה,והגומה הימנית שלך יפה כל כך" הרבה לא אומרים שיש לי גומה יפה,אף אחד לא נראה לי יודע שיש לי גומה.
"תודה" אמרתי והשפלתי את מבטי.
"טוב מה את רוצה לעשות?" הוא שאל ואני שתקתי וחשבתי מה אפשר לעשות בלי שאווה תראה אותנו,או תגלה.
"לא יודעת,אפשר להישאר גם כאן" אמרתי והוא צחק.
"יש לך חדר שבקושי מכיל מיטה אחת" הוא צחק על החדר שלי ושל אמילי.
"אז מה אתה רוצה" שאלתי והוא גם.
"רוצה אולי סיור בחדרי גברת אריאל" הוא אמר בנימוס.
"אמרתי לך לא גברת" הזהרתי אותו עוד פעם,בפעם הראשונה שנפגשנו הוא גם עשה את זה.
"אוקיי סוכריה" הוא אמר וצחקתי.
השיר-Sey you won't let go,התנגן לי בראש.
שנינו ידידים אריאל.
אתם לא.
אין מה לעשות.
נכנסו לחדר שלו,החדר היה גדול.
מיטה אחת זוגית,טלוויזיה פלייסטשיין,שניי ארונות ומיני מקרר.
"למה לך יש כזה חדר?" שאלתי אותה ופי נפער.
"כי אני נמצא פה הרבה,ויש לי יחס וכבוד פה" הוא אמר וצחק,זה לא מצחיק.
"הלוואי עלי" אמרתי והתרשמתי מהחדר שלו.
התיישבתי במיטה,ושכבתי עליה.
זה נוח.
"כבר מרגישה 'בבית'?" שאל ואני הנהנתי.
"מה נעשה" שאל ואני חייכתי עליו.
הוא שאל עם הראש.
"סרט!!" התלהבתי והוא צחק.
"אתה בן אדם שצחוק הרבה" אמרתי וחייכתי,חיוך שהוא באמת אמיתי.
אני חייכתי חיוך אמיתי לגבר.
לגבר.
"אני צוחק כי את מצחיקה" הוא חייך,וסומק עלה על לחיי,אני עגבנייה.
"תשימי איזה סרט שבא לך,מה שתרצי אני ארצה" הוא אמר,הסומק בלחיים נהפכו לסלק כבר.
'כל מה שתרצי אני ארצה'.
המשפט הזה נחרט ומתנגן בליבי,אני כבר לא סלק,לא עגבנייה.
אני הצבע האדום הכי כהה שיש לאדום.
לקחתי את השלט ובחרתי בסרט הכי אהוב עלי.
לכל הנערים שאהבתי.
הסרט האהוב עלי,אני אוהבת את פיטר קבינסקי ואת קיטי.
הוא הלך להביא שתייה ושוקולדים שהיו במיני מקרר.
באמצע הסרט הרגשתי שמרימים אותי,אני חוזרת למציאות ורואה שאני בין שני רגליו של ניקולאס.
סומק עלה על לחיי,דיי זה לא מצחיק אני נראת כמו הצבע הכי כהה שיש.
ידו נוגעת בבטני ומלטפת אותה.
אני עם גב זקוף,לא נשכב על חזהו ובקושי נוגעת בו.
הוא משכיב אותי על כך שראשו נוגע בחזהו.
חום עולה בגופי,הדגדגן שלי פועם ואני מרגישה שאני רטובה.
אחרי שנגמר הסרט,פשוט נשארנו ככה.
אני מתכרבלת בחזהו ומניחה ידיים עליו.
"איך את עייפה?" הוא שאל בציחקוק ואני רק הוצאתי אנחה.
"אני בן אדם שתמיד ישן,ככה זה ישראלים,אוהבים לישון" אמרתי ועצמתי את עיניי.
נזכרתי שאני עליו וקמתי לשכב לידו.
הבעיה היא שהוא לא שחרר אותי.
"אל תחשבי על זה בקטע רומנטי,תחשבי על קטע ידידותי" הוא אמר.
אבל לא רציתי לחשוב על ידידות שאני איתו.
רציתי להרגיש אהבה,להרגיש את שפתיו על שפתי.
על גופי.
על כל איבר בגוף.
להרגיש שאני שייכת לו,ואך ורק לו.
להרגיש את חום גופו,את הדאגה שהוא נותן כלפי.
אותו.אותו אני רוצה.