אהבה ישראלית אמריקאית -1-

33-אריאל

כעבור שלוש שנים-

פריז.פריז היא העיר המקסימה ביותר שראיתי.
אנחנו פה כבר יומיים ועוד שלושה ימים אנחנו עוזבים.
אני כבר בת 19,החיים שלי מושלמים.
לפני שנה סיימתי את הלימודים ועזבתי את ישראל.
עברתי לגור עם ניקולאס בארצות הברית,החלטתי את זה לעזוב את הארץ בשביל שלא יהיה לי זיכרונות של אמא ואבא.
לא מעוניינת להיזכר בהם.אני גם יהיה קרובה לאדמונת ולוק.
אני מתגעגעת אליהם עכשיו.
המשכנו ללכת ברחובות פריז למצוא מסעדה כשרה.
קשה למצוא עד כדי כך?
"תראי איזה יופי. " הפנתי את מבטי למה שניקולאס מצביע ו-וואו,זה הנוף הכי יפה שראיתי.
מצאנו מסעדה,הכל כשר עם תעודת כשרות.
מאז שניקולאס התגייר הוא מנסה כמה שיותר לשמור את המצוות והחוקים.
הזמנו אוכל וחיכינו עד שהוא יבוא.
"אז מה את אומרת על פריז?" אמר והחזיק את ידי.
"מהממת." עניתי לו וחייכתי.
הסתכלתי בצדדים וראיתי זוג שנכנס.הם היו נראים מוכרים.
האישה שיער ג'ינג'י והגבר שיער חום.
"אדמונת," צעקתי שזיהיתי את הפרצופים שלהם.
"מה אתם עושים פה?ממתי אתם בפריז?" התרגשתי שהם פה.
"את עוד תגלי," לוקה אמר ושם את האצבע שלו על השפתיים שעושים שקט.
"עכשיו אני סקרנית," גיחכתי וראיתי מהצד את ניקולאס מסתכל בפרצוף מאוהב.
האוכל הגיע והתחלנו לאכול.
אחרי סיימנו החלטנו ללכת למוזיאון הלובר שהוא נמצא חמש דקות הליכה מהמסעדה.
החזקתי בידו של ניקולאס ושמתי את ראשי על כתפו.
הרגשתי שאני בחלום.סוף סוף אין לחץ בשיעורים ומבחנים וכל היום אני איתו.
צמודה אליו 24/7 בלי הפסקה.
"אני אוהבת אותך," לחשתי לו והוא נישק את ראשי.
"גם אני אותך.אוהב יותר מאת עצמי." חייכתי מכל מילה ומילה הוא אומר יום וליל.
הגענו למוזיאון והמקום פשוט מהמם.
חלום שהתגשם.חלום שאיתו הגשמתי.

                             ☆

הגענו לחדר.היה כבר לילה וגשם ירד.
רציתי להתקלח אבל ניקולאס אמר לי אחר כך כי הוא רוצה לעשות משהו.
"אבל אני מסריחה." התלוננתי והוא צחק.
"מה מצחיק?!" שאלתי והוא התקרב והזיז את שיער למאחורי אוזניי.
"את לא מסריחה ואת צריכה לחכות כמה דקות אני מחפש משהו ואז אני מבטיח לך שאת הרגע הזה את לא תשכחי." הייתי מסוקרנת.
שמתי סוודר בגלל הקור ומכנס ארוך וישבתי במיטה עד שיקרה משהו.
"בואי." הוא הרים אותי ויצאנו מהמלון.
"מה אתה עושה?!" השעה הייתה אחד-עשרה בלילה.כולם ישנים בזה אני בטוחה.
הרגשתי טיפות חזקות שנוגעות בגופי והתחיל להיות קר.
אנחנו בחוץ!.קר לי.
"קר לי! אתה משוגע!" צרחתי עליו והוא רק חייך.
הוא הושיט את ידו והייתי מבולבלת.
"תרקדי איתי?" שאל והבנתי.הוא רוצה ריקוד בגשם.
כמו ריקוד נשף של זוגות במסיבת סיום.
חייכתי אליו והנהנתי.
התחלנו לרקוד.לשנינו לא היה אכפת מהקור פשוט המשכנו.
שנינו נגד העולם.
המשכנו לרקוד.שנינו רטובים ובטח שנינו נהיה חולים.
אחרי שסיימנו את הריקוד התקרבתי אליו אבל הוא התרחק קצת.
הוא כרע ברך והוציא קופסה קטיפה קטנה.
אלוהים יעזור לי!.
"אריאל מילר האם תהפכי אותי לבן אדם הכי מאושר שיש על פני האדמות? האם תביאי לי את הילדים הכי מושלמים כמוך? האם תתחתני איתי?" הוא שאל והנהנתי.דמעות זלגו מעיניי מהתרגשות.
"כן!כן!כן!!!" התרגשתי בטירוף.
עכשיו הוא יהיה איתי עד סוף חיי או עד שהמוות יפריד בנינו.
"מתאים לך אריאל סמית'." באמת מתאים לי.
יהיה לנו ילדים עם אותו דם.
אני אחלוק עם ילדים קטנים את אותו דם.
יהיה לנו בת שתהיה דומה לי מאוד.אני מקווה.