עבר שבוע נוסף, היום הרופא הגיע וערך לי כמה בדיקות שיגרתיות וכמה חדשות שיבחנו את ההליכה שלי.
מה הלך בשבוע הזה? ריבים, ריבים, ועוד ריבים
עם פאבלו.
אנחנו בריב כבר שבוע שלם, לא מתראים באותן שעות, אני רוצה לעוף מהבית אך הרופא ההוא הוא רופא פרטי של פאבלו מה שאומר שלא אוכל לצאת מכאן ולקבוע איתו ויותר נכון מה שמשאיר אותי כאן.
פאבלו ממש מפגר, רבתי איתו אתמול בגלל שהוא חושב שהוא אבא שלי בכך שהוא אומר לי לא ללבוש חשוף, לא לחייך לשומרים ולא לדבר איתם.
ו..כן..אני מסוגלת ללכת, הכאבים ברגליים שלי פסקו בעזרת משחות וכדורים.
הכאבים בגב פסקו חלקית כך שאני מסוגלת לתפקד לבדי.
ומחר, מחר זה היום בו אפסיק את ההתנחלות שהייתי בה חודש ואסע כנראה לסבתא שלי. כי לדירה שלי אני לא יכולה לחזור, לא לבדי.
״מחר את עוזבת״ רבקה מתיישבת לידי בארוחת הצהריים ואוכלת יחד איתי ועם פאבלו לאחר ששכנעתי אותה שעות.
אני בוחנת את מבטה העצוב ״מבטיחה שאתקשר מידי פעם״ אני מבטיחה לה ועושה לה את שבועת הגזרים.
מה זה אומר אתם שואלים?
להחזיק גזר ולעשות 'אווירון' במעגלים עד שהוא מגיע לפה שלך ואז אתה צריך לנגוס.
משהו ילדותי שלימדה אותי שעשתה עם ילדיה בצעירותם.
״מחר את עוזבת?״ אני שומעת מקצה השולחן, הוא לא היה בשיחה עם הרופא. אני טוחבת את המזלג בעגבנייה שבצלחת ומרימה באומץ את מבטי אליו.
״כן״ אני מנסה שלא לגמגם מפחד ודי מצליח לי, רבקה קמה ממקומה ויוצאת מחדר האוכל. אני לא עוצרת בעדה.
״תחזרי לחבר הדמיוני שלך?״ הוא שואל, אני מרימה את מבטי אליו ומביעה את כישורי המשחק שלי.
״את האמת שנפרדנו באותו היום במועדון, נכנסתי להירגע מהפרידה בשירותים ואז השניים באו והתנפלו עליי״ אני אומרת, פעם כשהייתי קטנה לוקאס לימד אותי לשחק.
בכל פעם שהיה נוגע בגופי הוא היה מלמד אותי להרגיש טוב עם זה, חונכתי לא לתת לאף אדם לגעת בגוף שלי.
אבל אז הוא הגיע כמו הנחש שבא אל חוה ושינה את כל חוקי המשחק אצלי.
נתתי לו לגעת בי, למשש, ללטף, לנשק, למצוץ, לאחוז וכל דבר שיחשב כדבר אסור.
וכמובן שהייתי נגד זה למרות שהרגשתי שזה בסדר ונורמלי לעשות את זה כי כך הוא תמיד אמר לי אבל הרגשתי לא טוב כי לא הייתי מוכנה.
ואז שאמא הייתה מגיעה מהעבודה אחרי שעות שבהן שמר עליי הייתי צריכה 'לשחק את עצמי' בסדר ופה. פה הקרדיט שייך לו.
״סתכלי לי בעיניים ותאמרי זאת שוב״ הוא דורש ממני בקולו הגברי והסמכותי עד מאוד, עיניו ממוקדות בי, בוחנות כל תזוזה שעשיתי ברגע ששמעתי את המשפט.
אני מביטה בו כמה שניות ״סלח לי אבל, האם אני חייבת לקנות את אמונך?״ אני שואלת.
״לא חושב שתצליחי עם כל השקרים שיוצאים לך מהפה״ הוא אומר ואני מרימה גבה.
YOU ARE READING
Same speech
Romance״את מעניינת אותי שירז בראון״ הוא אומר מלקק את שפתיו ומניח את ידיו על אגני ״את מבינה את זה?״. ״אתה סתם עוד לבן״ אני אומרת בביטחון ״זה יעבור לך״. האחיזה שלו בי מתהדקת כאיום ואני פולטת גניחה שגורמת לו לחשוף את שיניו הלבנות. *הסיפור השלישי שלי
