פאבלו היה בשיחות טלפון מהבוקר, עכשיו זו שעת צהריים ולא ראיתיו ולא פעם אחת מאז הבוקר.
ישבתי לי בגינה, מביטה בפרחים הטריים שנשתלו מאז הגעתי לכאן בפעם הראשונה.
כאב הראש עבר לי מיד לאחר ארוחת הבוקר, כאלו רבקה שמה בתוך הארוחה תרופה כלשהי.
״הפרחים עד כדי כך מעניינים?״ אני שומעת מאחורי את קולו שמחדיר זרם כלשהו במורד גבי.
אני מסובבת את ראשי לפרופיל ועונה לשאלתו ״אין לך מושג עד כמה״.״מה כל כך מעניין בפרחים סתמיים?״ הוא שואל בזילזול, זה מעצבן אותי כי פרחים הם הדבר שהזכיר לי את אמא.
״הם מעניקים שלווה״ אני אומרת. ״גם כאן האלכוהול מדבר?״ הוא שואל ואני מבינה שהייתי ממש שיכורה בליל אמש.
״לא, כאן האמת מדברת״ אני אומרת ״ודרך אגב, אשמח לדעת מה קרה ליל אמש״.
״הסירי אבן מליבך דארלינג, לא עשינו כלום״ הוא אומר בקול סמכותי ״אבל אם לגבר שמולך לא הייתה עבודה ביום שלמחרת כן היה קורה משהו״.
אני מביטה בו בהלם, איכ מגעיל.
״אם היית יודעת איך שיגעת אותי אתמול בלילה שירז״ הוא אומר באדישות ״אם הייתי רואה איך פיתית אותי ורצית שאזיין אותך״.
״תפסיק לשקר!״ אני מפצירה בו.
״אני אף פעם לא משקר ילדונת״ הוא עונה באדישות, כזאת שמקפיאה אותי במקומי. אני באמת ניסיתי לפתות אותו? רציתי שנקיים את זה? המקום הזה לא טוב לי ביכלל!
הבטחתי לאמא שאשאר בתולה עד החתונה שלי.
אני קמה מן מקומי ונכנסת אל תוך הבית, עולה ללבוש את השמלה שלי, יורדת למטה ויוצאת מן הבית בטריקת דלת.
אני שומעת את צעדיו מאחוריי ואני לא חוששת מהבאות, הוא לא יגע בי, אני פשוט אלך לסבתא שלי. או ללורן. לא לא לורן היא עסוקה עם הבחור ההוא, אני אלך לסבתא.
וכשאני מגיעה אל השער השומרים חוסמים לי את הגישה, אני מרגישה אותו מאחוריי, הוא תופס במרפק שלי ומסובב אותי אליו.
״לאן את חושבת שאת הולכת?״ הוא מחזיק בזרועי. ״הרחק ממך״ אני אומרת משחררת את אחיזתו בי, לא מסתכלת לו בעיניים.
״כנסי״ הוא אומר ״יש לי דברים יותר חשובים לשמוע מהזיוני שכל שלך״ הוא אומר, זה נשמע כאלו הוא עצבני אך הוא אפילו לא קרוב ואני שמחה מאוד.
״תחזיר אותי הביתה, אני רוצה לבית שלי!״ אני צורחת עליו והוא מביט בי כאל משוגעת ״אל תסתכל עליי ככה חתיכ-״ אני קוטעת את עצמי.
שירז, זה עבריין, עבריין גדול שאסור לך להתעסק איתו.
אני מתיישבת על מדרגת מדרכה שהייתה קרובה לשער, השומרים הלכו הצידה.
״-חתיכת מה?״ הוא מתיישב מולי בישיבת צפרדע, אני משפילה את מבטי אל נעליו, עולות בטח יותר משכר הדירה שלי.
אני מרימה את מבטי אליו ״חתיכת-״ אני קוטעת את עצמי ״חתיכת מעצ-לא לא אמרתי כלום״ פחד משתק אותי בשנייה שאני רואה את מבטו הקטלני.
פי נפער ואישוני מתרחבים בהפתעה, הוא חייך הרגע. פאבלו ריביירה חייך.
אני מביטה כעת בחיוך הכי יפהייפה שראיתי מעולם, ומתאבלת על כך שהוא מסתיר חיוך שכזה.
שירז תתאפסי.
עיניי נצצו, החיוך שלו פשוט מוש-
מוש..חת..מושחת החיוך שלו כל כך מושחת. גועל נפש איכ.
כן.
הוא מצמיד אותי בפתאומיות אל רכבו ששהה שם ואומר לי בקול סמכותי ומפחיד ״את בבעלותי״.
״אני לא רוצה להיות בבעלותך״ אני לוחשת מרימה את ראשי אליו, לא יודעת מה זה אומר ביכלל. אך מבינה שזה אומר להיות תחת פיקודו וממש לא באלי.
״את מתבלבלת. לא הצעתי לך להיות, קבעתי״ הוא אומר ״ולא אשקר לך, מעניין לי את הזין מה גברת שירז רוצה או לא רוצה״ הוא מביט בי בעיניים שמשדרות כלום ושום דבר, ריקות מתוכן.
אתם יודעים..יש אנשים שכשמביטים להם בעיניים רואים שמחת חיים, עצב, התרגשות, מתח. אצלו... זה אחרת. אני לא מצליחה לקלוט רגשות מהעיניים שלו כלום.
ידיו מרפרפות על השמלה שלבשתי מאתמול ״תעיף את הידיים של-״ אני שוכחת עם מי אני מדברת ומביטה בעיניו.
אני מרגישה את גבי פוגש בחולשה בחלון הרכב ואני מבינה שאם הוא ייגע בי אין לי לאן ללכת.
הוא מניח את שתי ידיו על גג הרכב כך שהן ליד הראש שלי וחוסמות לי את הגישה להסיט את ראשי ימינה ושמאלה.
״אם את חושבת שאת גיבורה ואת מתחילה משפט תהיי גיבורה עד הסוף ותסיימי אותו גם״ הוא אומר בטון קטלני שמרעיד את כל עצמותיי.
YOU ARE READING
Same speech
Romance״את מעניינת אותי שירז בראון״ הוא אומר מלקק את שפתיו ומניח את ידיו על אגני ״את מבינה את זה?״. ״אתה סתם עוד לבן״ אני אומרת בביטחון ״זה יעבור לך״. האחיזה שלו בי מתהדקת כאיום ואני פולטת גניחה שגורמת לו לחשוף את שיניו הלבנות. *הסיפור השלישי שלי
