Song: Miracle-The Score
6.11.2014 יום שלישי-21:00 בערב, בית החולים הציבורי בבוסאן.
"תפסיק להילחץ טאה," הוא לחש לאוזני כשישבנו על כיסאות בית החולים, במחלקת היולדות. ידי אחזה בידו ולחצה אותה בחוזקה, ליבי דהר כמו סוס פרא שרק רוצה לצאת מהכלא הזה שסגר עליו עם ארבעת קירותיו. לא הייתי טוב במצבי לחץ, קוקי בהחלט ידע את זה. ג'ונגקוק משך אותי לחזהו החסון וליטף את ראשי בעוד שבתחתית בטני הלחץ נבנה לו לאט לאט. בדמי זרם לו האדרנלין כאילו היה סם שהזרקתי, הוא שיגע אותי, גרם לי לרצות לעמוד ולא לשבת במשך ימים שלמים. קוקי, שראה שאני מת לרוץ אל תוך החדר ולראות מה קורה שם, סיבב את ראשי ונשק לפי נשיקה עמוקה ואיטית, כדי שכל מה שאעשה יהיה להתמקד בשפתיו שנעו על שלי בעדינות וגרמו לגופי להתחמם. נישקתי אותו בחזרה; לשונו חדרה אל תוך פי בתשוקתיות, הוא העביר אותה על שפתי התחתונה ואחז עם ידו ברכות את הלחי שלי, זה היה כל כך נעים. ליבי שרטט עם כל נגיעה בודדה של ג'ונגקוק, לא יכל לעמוד בפניו אפילו לא עוד שנייה, הוא הצליח להסיח את דעתי מעט, גם אם זה היה אפילו לדקה בודדת.
"קוקי, אני לחוץ..." מלמלתי כשהתנתקנו ורקעתי על הרצפה עם הרגליים במהירות. לא יכולתי להירגע והתחלתי לכסוס את ציפורניי מהלחץ המטריד הזה שאפף אותי. קוקי ליטף את הלחי שלי, ופשוט חייך לעברי כשעיניו לא זזות מעיניי. לא יכולתי לחשוב על שום דבר מאשר מה שקורה שם, אני תהיתי אם קוקי מתרגש כמוני.
"תרגע טאה, יהיה בסדר. הם יהיו יפים ומושלמים." חיוכו לא ירד מפניו, אבל החיוך הזה לא היה חיוך של אושר; היה נראה בחיוכו משהו שלא זיהיתי, לא משנה כמה ניסיתי לא יכולתי לזהות את הרגש שהסתתר מתחת לשפתיו היפות והחתומות. סרקתי את האף העבה של ג'ונגקוק שנשם בקצב רגיל, בעוד שאני לא יכולתי לנשום בקצב סדיר. התמקדתי בעגיליי החישוק הקטנים והעבים שעיטרו את שתי אוזניו, למרות שהיה כבר בן עשרים-ושש הוא עדיין ענד אותם כאילו הוא עדיין בן תשעה-עשר. שיערו השחור היה מסודר ומבריק, ועל גופו הוא לבש חליפת עסקים שחורה. תמיד חשבתי שחליפת עסקים פשוט הייתה סקסית עליו. אבל הפעם, ביחד עם חליפת העסקים היה לו תיק גדול ושחור שלא ידעתי מה הוא הכיל, שיערתי שהתיק הגדול הזה הכיל תיקיות וקלסרים מהעבודה שלו.
"אתה מתרגש כמוני קוקי?" שאלתי בטון מרוגש שהתערבב לו על הלחץ שזרם בדמי. אבל מתחת לשאלה הזאת הסתתר לו הפחד שפחדתי לחשוף, תהיתי לעצמי במשך כל הזמן הזה אם קוקי באמת רצה את כל זה. קוקי משך אותי אל זרועותיו מחדש, נשק קלות לשפתיי ואז לאפי, משם הוא עבר לנשק את שתי עיניי; הוא נאנח בכבדות, הוא כנראה ידע על הפחד הנוראי הזה שלי. הוא העביר את שתי ידיו עמוק בשיערי עד שהגיע לעורפי ואחז בו.
"טאה, ברור שאני מתרגש כמוך. אני פשוט... קשה לי לעקל שהרגע הזה באמת הגיע," הוא מלמל בקול רציני. חייכתי לעברו, הוא באמת הרגיע אותי. בליבי שמחתי שיש לי אותו לצידי, הקול השפוי הזה שמנע ממני להשתגע בכל פעם שהלחץ שלט בי או חוסר האונים. ואני נזכר, בכל הרגעים האלו שהיו קשים ומייאשים, הוא תמיד היה מעביר את ידיו בשיערי ואז אוחז בעורפי ופשוט לוחש לי מילים מרגיעות.
דחיפת דלת מהירה קטעה את הסיטואציה שבה היינו, אחות במדים כחולים יצאה משם עם שתי עגלות והאיצה את רגליה. אני וקוקי עמדנו במהירות על רגלינו, קוקי משך את התיק השחור ואותי אחרי האחות הזאת כשראה את מספר החדר בגדול על העגלות. "אלה הם?" עצר קוקי את האחות, האחות הסתובבה אליו ויכולתי לראות את פנייה בבירור. היא הייתה רזה, ועל פנייה נחו להם משקפיים שחורים וגדולים עם מסגרת עבה. אך לא התרכזתי בה, הבטתי בצמד הדמויות שנחו להן בשלווה בעגלות. האחות הנהנה בקצרה ואז הכניסה את העגלות אל תוך חדר התינוקות. אני וקוקי נכנסנו מיד אחריה, אל עינינו נגלו אלפי עגלות שמספרי החדרים היו עליהן, אך אנחנו עקבנו אחרי האחות שהניחה את העגלות בקצה החדר. עמדנו מאחוריה כשהיא נעצרה, היא העמידה את העגלות זו לצד זו, הסתובבה לעברינו ונתנה אישור להתקרב ואז עזבה את החדר העמוס. קוקי כרך את זרועו סביב מותניי וקירב אותי אל העגלות, "עשינו את זה טאה; הנה התינוקות שלנו," דמעה קטנה זלגה מעיני כשבעלי אמר זאת, חיכיתי להם כל כך הרבה. קוקי מחה את הדמעה הקטנה הזאת לפני שנפלה ואמר, "יש לך רעיונות לשמות בשביל שני הבנים שלנו?"
הבטתי בו, הרגשתי כל כך מאושר כשסוף סוף הגשמתי את חלומי ואז הסטתי את מבטי חזרה אל שני התינוקות שישנו להם בשלווה בעגלות, סביב ידיהם היה להם את צמיד בית החולים ומספרים. מספר אחד סימן את מי שנולד ראשון ומספר שתיים סימן את מי שנולד שני. הם היו כל כך יפים עד שנמסתי על רצפת החדר. רגליי רעדו והושטתי את ידי וליטפתי אותם, מביט בשני בני, דם מדמי. הצבעתי על התינוק שנולד ראשון, "ג'ה היון," ולאחר מכן הצבעתי על התינוק השני, "והאן סו," מלמלתי, כבר הרגשתי מכור. ליבי פעם בשבילם אפילו יותר. "ג'ון ג'ה היון וג'ון האן סו," מלמלתי בחולמניות, רציתי שמישהו יצבוט את ידי כדי לבדוק אם אני באמת חולם.
ג'ונגקוק סובב אותי אליו ואחז בשתי זרועותיי כשהתיק השחור על הרצפה, הוא הביט היטב אל תוך עיניי ואז לקח את ידי הימנית ושם על חזהו, יכולתי להרגיש איך ליבו פועם בחוזקה. "אתה מרגיש את זה? זה החוזק שבו הלב שלי פועם למענך ועכשיו גם למענם. אני אוהב אותך טאהיונג; אל תשכח את זה בחיים," הוא אמר בקול עמוק. כל גופי רטט בגלל המילים האלו, אוזניי התחממו ולחיי הסמיקו. אהבתי אותו, הוא אפילו לא ידע עד כמה. קוקי רכן לעברי והצמיד את שפתינו, נושק לי באיטיות מייסרת. לרגע הכל הרגיש לי כמו חלום שכבר התגשם, עמדנו שם והבטנו על התינוקות שלנו.
...
שלום לכולם!
שנים שלא העלתי משהו בוואטפד, או בכלל. התגעגעתי כל כך למקום הזה ואני כל כך שמחה שחזרתי. והנה סיפור טאהקוק, אני מקווה שתאהבו אותו ואת הרעיון שלו ותגיבו. אני מאוד אשמח לראות תגובות, שתביעו את דעתכם על הסיפור, זה יהיה כל כך כיף.
ואגב, כל פרק יהיה לו שיר נושא אז אתם יכולים לבחור אם לשמוע אותו או לא... אני באופן אישי נורא אוהבת לשמוע את שירי הנושא תוך כדי קריאת הפרקים מחדש.
מקווה שתאהבו, הייתי כאן.
אדיוס אמיגוס. אניו!
YOU ARE READING
Broken Tomorrow ↬ TaeKook
Fanfiction"אנחנו ניפגש שוב, ביום הראשון של האביב..." טאהיונג בחיים לא חשבתי שיעזבו אותי לבדי ביום שבו התינוקות שלנו יוולדו. בחיים לא חשבתי שהוא יעזוב אותי לבדי כדי להתמודד לבד עם החיים שבנינו ביחד. חשבתי שהוא היה שלי, חשבתי שהוא יהיה לנצח שלי. מצאתי את עצמי מ...
