Broken Tomorrow ↬ TaeKook

Chapter 3-Taehyung

Song: Too Good At Goodbyes-Sam Smith

3.10.2017 יום שלישי-4:00 לפנות בוקר.

הוא הביט בי עם עיניו החומות-כהות העמוקות שלו, משהו בי בער עמוק בפנים. הוא הסתכל עליי מלמעלה בעוד שאני שכבתי על יריכיו הקשות, ליבי פעם כנגדו. אני לא חשבתי שלא אמצא את החיוך או המילה המתאימים כדי לתאר את החוזק שבו ליבי פעם בשבילו. פעם חשבתי שאני לא יכול להיות עיוור אי פעם, האם האהבה נוצרה כדי לעוור את המאוהבים? האם ל-האהבה היו שני פנים כמו שיש למטבע? האם העיוורון היה הצד האפל של האהבה? שני פנים היו לאהבה, ורק אחד מהם ניצח.

ידו הגדולה עברה על שיערי, הוא ליטף אותי ברכות, לא פתח את פיו ולא אמר מילה. בהיתי באפלה שבשיערו, באף הזה שלו, הוא היה כל כך יפה שלא יכולתי שלא להתחמם או להתרגש. הרגשתי איך ידו עוטף את הלחי שלי בעדינות, הוא הזיז את עיניו מעיניי כשהחורף הקר של חודש נובמבר הכה בנו. הוא פשוט הביט בי וחייך אליי את החיוך הזה שליבי פרפר למענו. "אתה יודע טאהיונג… אומרים שהאושר האמיתי מגיע ביום הראשון של האביב, כשפריחת הדובדבן פורחת," הוא מלמל לעברי בחולמניות, בעיניו יכולתי לזהות את האושר הזה, האם הוא מביט עליי כי הוא באמת מאושר? האם באמת הסבתי לו אושר? מה פירושו של האושר? האם האדם באמת יכול להיות מאושר? האם אושר זאת התחושה החמימה הזאת שאני מרגיש בכל פעם שאני רואה אותו מביט בי? אני בהחלט הייתי מאושר, אהבתי הקיצונית לא פחתה בכל יום שראינו אחד את השני, להפך היא רק גדלה. אהבתי אותו, קיוותי שהוא ידע עד כמה.

הבטתי עליו מלמטה, היה נראה כאילו אני מביט בשמיים האלו שנקראו 'הוא', אלו היו שמיים יפיפיים, שמיים ללא עננים שהיו מעוררי השראה. "אז אתה אומר שאתה לא מאושר עכשיו?" שאלתי בקולי העמוק. הוא גיחך ואז מתח את ראשו והמשיך לצחקק מעט. הוא צפה בי סורק את פרצופו, בחנתי את תגובתו לשאלתי. אהבתי אותו יותר מאשר אהבתי את ליבי, הייתי מוכן לחיות למענו והוא ידע זאת. בסופו של דבר הוא נאנח בכבדות, כשאני חששתי מעט מתשובתו, הוא ליטף את ראשי ושיחק עם קצוות שיערי.

"רציתי להגיד שאתה היום הראשון של האביב בשבילי; בכל פעם שאני רואה אותך זה כאילו פריחת הדובדבן פורחת," הוא אמר כשהעביר את אצבעותיו על שפתיי. חקקתי בראשי את פרצופו היפה; שיערו השחור ואפו העבה, עם העיניים החומות כהות האלו והשפתיים החתומות האלו שלא יכלו בדרך כלל להגיד יותר מדי. הוא היה חקוק בזיכרוני. הוא לא נע מהמבט שלי, הוא רכן אל שפתיי באיטיות ונשק לי נשיקה עמוקה ועדינה. "אני כל יום מחכה ליום הראשון של האביב."

…

פקחתי את עיניי והתנשמתי בכבדות, זיעה קרה נזלה לה בכל גופי. הזיכרונות מהחלום שלי שהיה זיכרון בעצמו עברו נגד עיניי. האם ראיתי את המוות שלי? ראשי המשיך לשדר לעיניי פלאשבקים מהחלום המצמרר. ליבי פעם בחוזקה, יכולתי להרגיש איך הוא רוצה לצאת דרך העור שלי. התגעגעתי למגע ולמבט, התגעגעתי להכול ולא יכולתי לעשות עם זה כלום. הוא היה משהו שכבר לא היה קיים, דבר שכבר לא היה מושג. התעטפתי עם השמיכה שלי אפילו יותר, הרגשתי את הקרירות של הצד השני מגיעה לגופי, מיטה זוגית שנועדה לבן אדם אחד. לא יכולתי להירגע ממה שראיתי שם, כמו חיזיון שכבר לא היה מציאותי, חזיונות בדרך כלל נועדו להיות, אבל לא הזיכרון הזה שהתחזה לחזיון.