Broken Tomorrow ↬ TaeKook

Chapter 24-Taehyung

Song: You're Gonna Be Ok-Brian & Jenn Johnson

2.11.2017 יום חמישי-13:00 בצהריים.

ידיי היו שלובות זו בזו, גבי היה שעון בנוחות על הספה למרות הלחץ הרב ששרר בי. התמונות שראיתי היו כצלקות במוחי, הן רדפו אותי… הם שיגעו אותי וגרמו לפחד שלי לעלות מעל פני השטח. הלב שלי הלם, הדם שלי זרם בוורידי במהירות, הרגשתי את הרעידות ברגליי, נשכתי את שפתי ברגע שעיניי נתקעו על בעלי. דמותו היפה… דמותו שפעם הייתה הגורם המרכזי של השלווה שלי, עכשיו פניו לא בישרו לי טובות. העיניים שלו היו נפוחות, הוא היה נראה כמו המוות בכבודו ובעצמו… אבל הוא היה חייב לי הסברים, דרשתי לקבל אותם. אחרי שאחיו הגדול מת לפני כמה שעות, הרגשתי את עולמו של קוקי על סף התמוטטות. בעלי… אהובי… החצי השני שלי… הוא גרם לי להיות כל כך לחוץ ביחד איתו. ידעתי שהוא פחד, ידעתי שהוא לא ידע איך אגיב למה שהוא עומד לספר לי. אבל לא היה לי אכפת, הייתי חייב תשובות… והוא עמד להעניק לי אותן.

קוקי לקח שאיפה חדה אל ריאותיו לפני שקולו יצא מפיו כמו מספר של סיפור אימה מחריד, בלדה טרגית ומוזיקת רפאים שתפקידה היה להחריש את אוזניי בזעזוע. הרגשתי כאילו מישהו מחטיף אגרוף לבטני ללא רחמים, לא עמדתי בזה יותר… הייתי חייב שהוא יתחיל ועכשיו."זה היה שבוע לפני שהתאומים שלנו עמדו להיוולד," קולו החל להגיד בזמן שמבטו היה תקוע על הרצפה במקום להביט בי. הלב שלי האיץ יותר ויותר, כאילו הייתי בתוך סיפור מתח בלתי נגמר שג'ונגקוק הקריא לי מתוך הדפים. "מישהו התקשר אליי… המספר היה מספר חסום ולא יכולתי לדעת את שמו של האיש-" עיניו היו כאילו הן משדרות את הזיכרונות כנגד עיניו וגורמות לו להיכנס לתוכם… להישאב ביחד איתם. רציתי לדעת מה עובר בראשו, בתוך הנשמה המיוסרת הזאת שאיבדה את קשר הדם היחידי שנותר לה. "הוא ידע עליי ועליך דברים, הוא ידע שהתאומים עומדים להיוולד… הם ידעו כל כך הרבה דברים עלינו טאה, לא ידעתי מה לעשות-" הוא נשך את שפתיו ואיגרף את ידו עם זעם בתוך השחור של עיניו. לרגע, היה נראה כאילו הוא מישהו אחר, מישהו שכל חייו התמוטטו, מישהו שאיבד את הכל מבלי לראות מה נמצא לו מול העיניים. "הוא אמר לי שאם לא אטוס ליפן טאה… הם יהרגו אותך ואת התאומים שיוולדו-" הרגשתי את הלב שלי עוצר מלפעום ואת גופי קופא לחלוטין. פי היה פעור ממה שהוא סיפר לי, לרגע חשבתי שהוא התבדח איתי… אך המבט הרציני שהיה בעיניו היה כל כך אמיתי, כאילו זאת באמת הייתה האמת הנוראית. "טאה, הם לא היו משפחת פשע רגילה-הם עקבו אחרינו, הם שלחו לי תמונות שלך בתוך הבית שלנו!" קוקי הרים את מבטו אל הפנים ההמומות שלי וכיווץ את עיניו במבט מצטער. הרגשתי את עצמי טובע לשנייה ללא יכולת לנשום את האוויר שהיה סביבי. ראשי לא יכל לזוז, הייתי מקובע אליו בשתיקה מגעילה. "הם אמרו לי שאם לא אטוס ואשלם להם את הסכום שהם דרשו, הסכום שהוסוק הלווה מהם בשביל הסמים שלו… הם יהרגו אותו ואתכם," הרגשתי את גוש הדמעות עומד במרכז גרוני ולא נותן לי את היכולת לקחת אוויר כדי להמשיך להקשיב לבעלי שסיפור לי את הסיבות שלו… את… את העתיד שהיה אמור להיות לנו אם הוא היה נשאר איתי. "ביום שהתאומים שלנו נולדו, התיק השחור והגדול שהחזקתי הכיל את הכסף ואת הבגדים שלי. הייתי חייב לטוס באותו הלילה וידעתי שאני חייב למצוא דרך להפיל את המשפחה הזאת טאה… ידעתי שברגע שאשלם להם, הם לא יסתפקו רק בזה… הם ירצו ממני עוד," מוחי עבר היישר אל הזיכרון שנשאר לי מאותו היום לפני שלוש שנים. הדמעות לא הספיקו להיעצר אלא התפרצו במידית אל לחיי. התייפחתי, התייפחויות רועמות ומלאות בכאב של הבוקר בו גיליתי שבעלי נעלם. הכאב… הוא היה חזק מדי, לא ידעתי איך אוכל להכיל את הרעל שנוצר בי. אותו רעל, הוא זה שזרם בדמי ברגע זה. "יצרתי קשר עם המשטרה היפנית ושיתפתי איתם פעולה במטרה להפיל את המשפחה הזאת. ידעתי שברגע שאשלם אליהם, אהיה כבול אליהם לנצח. אך הייתי חייב לקחת את הסיכון ולהפיל אותם," הקול שלו היה חלש יותר ממקודם, הבכי שלי התגבר ושדה הראייה שלי נהיה מטושטש. יכולתי לשמוע אותו מתרומם מהספה שבו הוא ישב בסלון של הבית המשותף שלנו, הוא התקדם אליי באיטיות והתיישב לצידי; ידיו משכו אותי אל חזהו ואצבעותיו עברו בשיערותיי. פשוט נשענתי על החזה המוצק שלו והתפרקתי. "אחי… אחי הגדול תמיד היה מכור לסמים האלו. לא משנה כמה ניסיתי לעזור לו, הוא תמיד נכנע. ואהבתי אותו טאה-הוא היה המשפחה היחידה שנותרה לי. הוסוק-" קולו לחש באוזני וזרועותיו חיבקו אותי בחוזקה בזמן ששפתיו נישקו את ראשי. "לא יכולתי לאבד את אחי הגדול טאה, וניסיתי במשך כל הזמן הזה לעזור לו להיגמל… אך הוא עשה את הדברים האלו מבלי שידעתי." אחזתי בחוזקה בחולצתו ודמיינתי את כל הכאב שעברתי בכל הזמן הזה בלעדיו. הבדידות, העצבות, הכעס, הזעם, האכזבה, חוסר האונים, חוסר הביטחון… כל אלו חזרו אליי במכה וגרמו לי להתאבל בזמן שבעלי, הגורם לכל זה מחבק אותי בחוזקה ולא עוזב אותי.

הרגשתי שהמילים עזבו את פי בחוסר רצון מובהק. הגרון שלי שרף ועיניו צרבו מהמליחות של הדמעות. הקול שרצה לצאת, התבטא בנשיפות והגוף הזה שבו קוקי אחז… הוא היה מבולבל כל כך. "ק-קוקי," ניסיתי לדבר ללא הצלחה. הכל היה חזק כל כך בשבילי, כל המידע הזה שקוקי שפך מראשו לעברי היה יותר מדי בשבילי. לא יכולתי להכיל את זה בתוכי, לא יכולתי לנשום. "א-אני לא יודע… מ-מה להגיד," אמרתי בגמגום והבכי שלי התחזק אפילו יותר. ג'ונגקוק פשוט הזיז את ידיי מפניי ואחז בלחיי האדומות, הוא הביט בעיניים האלו שזאת לא הייתה הפעם הראשונה שהן בכו בגללו. "א-אני לא יכול לסבול את זה קוקי… א-אני לא יכול להכיל את הכאב," קולי היה שבור כאשר ראשי הוחזק בין ידיו ביחד עם ליבי. הוא לא ידע מה הוא עשה לי, הוא לא ידע… אם… אם הוא היה מספר לי הייתי מתמודד ביחד איתו נגד זה. הייתי מרוסק בין אצבעותיו והוא לא הבין שעמדתי להתפורר.

"כל יום…" הוא החל להגיד בזמן שליטף את הלחיים החמות והרטובות שלי עם אגודליו בניסיון למחוק את הדמעות שלי מפניי. מבטו היה מלא בצער, עיניו סרקו את כל כולי, כל פינה בפניי, כל חלק בגופי. הוא בלע אותי בעיניו ואמר לי שהוא מצטער דרך השחור של אישוניו. "העברתי במחשבות עליך ואיך אתה מסתדר... בחיים לא הבטתי על מישהו אחר חוץ מהתמונות שלך," הוא אמר וגרם לליבי לעצור לחלוטין. החמימות הזאת… היא הכתה בי, היא הבעירה את גופי ולרגע הדמעות הפסיקו לרדת. הדם בי נשרף, הרעד לרגע פסק ועיניי היו מרותקות לראש הזה, לשיער השחור והאפל הזה ואל העיניים הכהות האלו; אל האף העבה הזה שנשם את הריח שלי ואל השפתיים האלו שהתקרבו אליי באיטיות והצמידו אותי אליהן. העדינות, הפה שלו היה חם כל כך, הוא הניע את שפתיו על שלי בזמן שאיחד את לשונו עם לשוני לאט לאט… בזמן שהתענג ביחד איתי על הנשיקה הרכה, על הצער שחלקנו ביחד.

...

אז פרק הבא... פרק אחרון לסיפור טאהקוק ואז פרקי בונוס של יונמין. מטרה לפרק הזה היא 80.