Broken Tomorrow ↬ TaeKook

Chapter 6-Taehyung

Song: Let You Down-NF

4.10.2017 יום רביעי-8:45 בבוקר.

ראשי נכנס לאופוריה, הוא הסתחרר כאילו היה בתוך קרוסלה שנקראה החיים. הקרוסלה הסתובבה במהירות גבוהה מדי, זה הקשה עליי לנשום ולקלוט צבעים. בדיוק באותו הרגע המאמן התקדם לעברי, הייתי חייב להירגע. הוא עדיין ישב שם וצפה בי כאילו הייתי הדבר היחידי שהוא ראה, אני עדיין רציתי ללכת. "אני חייב ללכת לשירותים," מלמלתי בקול נמוך לעבר המאמן המבולבל שניסה לקלוט מה מלמלתי שם. אך עקפתי את גופו והתחלתי ללכת לעבר כניסת הבניין שדרכה נכנס המאמן.

רגליי גררו אותי לעבר שירותי הבנים הריקים, הם היו נקיים והדיפו ריח אקונומיקה חזק. הייתי מבולבל מדי כדי לשים לב לאן אני הולך, פשוט נעמדתי מול המראות הגדולות בשירותים והבטתי על השתקפותי. במוחי היו כל כך הרבה מחשבות, ליבי פעם כל כך חזק ומהר, הוא איים לצאת מהחזה שלי היישר לדמות שישבה שם. רציתי להיעלם, רציתי שהוא ימשיך להיעלם.

יכולתי להרגיש את הדמעות עולות לי בגרון בלי לעצור עד שהן הגיעו לעיניי. נלחמתי בהן כשהן עמדו על הקצה, אגרפתי את ידיי והחדרתי את ציפורניי אל עורי. חשבתי על כל מה שזה נתן לי, וכל התחושות האלו שהסתחררו בתוך גופי; הייתי כל כך רגשי וכל כך אטום בו זמנית. מצמוץ אחד היה צריך כדי לגרום לדמעות האלו לצאת, ובכי קולני יצא מעיניי ושפתיי, נלחמתי בעצמי מבפנים. הבלבול וחוסר השליטה השתלבו ביחד ונלחמו בי בקרב דמים, הייתי מיואש ויבבות קולניות יצאו מגרוני.

הוא נכנס אל תוך השירותים באיטיות, מיהרתי למחות את דמעותיי. לא רציתי שיראה אותי בוכה, אבל לא שלטתי בדחף שהיה בי לרוץ. "תלך מפה," לחשתי ועצמתי את עיניי. לא רציתי לראות את הדמות היפה הזאת שהשקיפה במראה. הוא לא אמר דבר כאשר לחשתי זאת, הוא לא זז אפילו לא סנטימטר. "תלך מפה אמרתי!" צרחתי והסתובבתי לעברו במהירות. עיניי האדומות שהמשיכו לבכות הביטו בעיניו החומות כהות, ממנו הם לקחו אותן. שיערו השחור היה מסודר ומבריק, אפו העבה שנשם נשימות עמוקות. שפתיו החתומות רצו לפתוח את הפה אך עצר את עצמו. הוא היה יפה כמו תמיד, הוא נשאר אותו הדבר. חליפת עסקים שחורה הולבשה על גופו המעוצב, זה גרם לו להיראות רשמי אפילו יותר ממה שהיה. "למה אתה לא זז? תלך מכאן! אני לא רוצה לראות אותך פה ג'ונגקוק!" התקדמתי לעברו ואחזתי בכתפיו, ניסיתי לדחוף אותו לעבר היציאה. אך ג'ונגקוק היה חזק ממני בהרבה, הוא לא זז בכלל. הוא פשוט הביט בי כאילו הייתי הבן אדם היחידי שעיניו יכלו להכיל, ואז הוא תפס בידיים שניסו לגרום לו ללכת, "למה אתה לא הולך? למה אתה מנסה להישאר כאן? תלך כמו שעשית-" לפני שהצלחתי להשלים את המשפט, הוא הצמיד את שפתיו אל שלי בחוזקה; ליבי עצר, לרגע רציתי להתמכר אל התחושה הזאת שמילאה את גופי, רציתי להתמכר לשפתיו. נשיקה עדינה שהוצמדה לשפתיי, ושפתיו נעו על שפתיי באיטיות. עצמנו את עינינו ושמענו את לבבותינו פועמים זה נגד זה. יכולתי להרגיש דמעה אחת שלו מכתימה את פניי שהוצמדו אל שלו, הוא בכה. ידיו אחזו במותניי, הוא קירב אותי אליו עד שהחמצן שלי היה הריח המשכר שלו, עד שהדבר היחידי שרציתי היה הוא. אחת מכפות ידיו עזבה את אחת מהמותניים שלי וליטפה את הלחי שלי באיטיות, היה נראה כאילו חוטים קטנים מחברים את היד אל העור בלחי שלי, כאילו היא נועדה לגעת בי בצורה כזאת. הוא העביר את לשונו על שפתי התחתונה וביקש אישור להחדיר אותה לפי, אבל אני לא פתחתי את שפתיי; לפתע הדפתי את גופו ממני והעפתי את כף ידי אל הלחי שלו, צליל חזק של חיכוך עורות נשמע בחלל השירותים. "מה נראה לך שאתה עושה?" שאלתי את ג'ונגקוק המופתע. הוא היה בהלם מוחלט, הוא לא ציפה שאהדוף אותו לאחור ממני… מנפשי, מליבי, מנשמתי. לא רציתי לתת לו את הפתח הזה בחזרה, כאילו הוא יבוא ואפתח את השער. ג'ונגקוק לפתע הוא התעשת והרים את מבטו לעברי. "אתה חושב שאתה יכול לחזור דווקא היום? אחרי כל מה שעשית?" ג'ונגקוק התיישר וסרק את כל כולי, הוא עדיין שתק ולא הוציא מילה מפיו. הרגשתי יותר מיואש ממה שעשיתי מקודם, זה היה כמו לדבר אל קיר שלא יכול להחזיר תשובה. "למה אני בכלל מתאמץ?" שאלתי את עצמי. התרחקתי מגופו של ג'ונגקוק, לא רציתי להיות קרוב אליו. הרגשתי איך האהבה הקפואה הזאת יוצאת לה מהכלוב, ליבי חזר לפעום כמו שפעם לפני שנים. צפיתי בו, ולא רציתי שילך.