Broken Tomorrow ↬ TaeKook

Chapter 25-Jungkook

Song: Keep Holding On-Avril Lavinge

1.4.2018 יום ראשון-17:00 בצהריים.

ישבתי שם, השמיים האדומים שהשקיפו עליי, אדומים בדיוק כמו השיער היפה שלו. ישבתי שם על ברכיי וליטפתי את האבן של הקבר שלו, "ג'ון הוסוק" היה כתוב על המצבה, תאריך הלידה שלו ותאריך הפטירה שלו… בהיתי בהם, בהיתי בהם כאילו השמיים היו פחות יפים. נזכרתי בו, בפנים היפות שלו, אחי הגדול… שבחר את הכל על פניי. מוחי צייר אותו כאשר הרוח הכתה בי, כאילו הוא סימן לי על נוכחותו, כאילו הוא הקשיב לי. נזכרתי בפניו היפות, שיערו האדום והמבריק שהיה פעם שחור כמו של עורב, עיניו החייכניות, שהתעסקו רק בדמעות; השפתיים העבות שלו שצבען היה אדום בהיר, האף העבה והסולד שלו, יפהפה כמו השמיים של צהרי היום ופעם הוא האיר את חיי כמו קרני השמש.

"היונג, אני מתגעגע אלייך," קולי לחש אל הקבר וידי המשיכה ללטף אותו באיטיות. כבר חצי שנה עסקה מאז היום ההוא, חשבתי… חשבתי שהוא יצא מזה. אבל מי יאמין למכורים אם הם אפילו לא מאמינים לעצמם? חשבתי שהוא יהיה בסדר, חשבתי שלא השקעתי שלוש שנים לחינם, חשבתי שלא עזבתי בשביל שום דבר… אבל זה מה שהוסוק היה, שום דבר. לא החשבתי אותו כשום דבר בשבילי, אבל זה מה שהוא החשיב את עצמו. הוא היפהפה, מי שגרם לעצמו להתדרדר לאלפי תהומות. הוא היפהפה, שלקח חצי מליבי איתו. "אתה יודע, טאהיונג מאושר… הוא נהיה יפה יותר בכל יום שעובר," סיפרתי לו כאילו הוא באמת ישב לצידי והיה שם כדי להקשיב לי. "ג'ה היון והאן סו גבהו מעט, הם אוהבים לבקש ממני ומטאה להתנשק כל הזמן וטאה כבר נהיה מובך," צחקוק קטן יצא מפי, לא ידעתי אם יכולתי לקרוא לו ככה… משהו היה בפנים, משהו שלא ידעתי אם לקרוא לו עצבות. "אני וטאה מפחדים להרעיש בלילות, הוא גונח חזק כל כך… למרות שאין לי מושג למה אני מספר לך את זה היונג? אתה לא כאן," קולי החלש היה שבור, כמעט נחנק מהמילים האחרונות שרמזו לי… ייקח לי זמן להתגבר על זה. "לפעמים אני תוהה לעצמי, מה היה לך רע כל כך איתי? לא טיפלתי בך טוב מספיק היונג?" הרגשתי שנוצר במרכז גרוני גוש של דמעות… הרגשתי את הדם שנשרף בתוכי, את המועקה שהתיישבה על וסיפרה לי כל כך הרבה דברים שפחדתי להודות בהם. "אתה היית היחידי שהיה לי במשך שלוש שנים של בדידות, ובסופו של דבר עזבת אותי…" המחנק בגרוני הקשה עליי לנשום, הנחתי את ידי על חזי וניסיתי לשאוף אוויר אל ריאותיי. ראשי החל לכאוב, הרגשתי את זה, איך הכל… נהיה מטושטש סביבי. "אבל אני שמח היונג," חיוכי היה מריר מעט, הלב שלי… משהו בו הפסיק לפעום לכמה שניות. "בעלי והילדים שלי הם הכל בשבילי עכשיו. אבל אני לא יכול לקרוא לזה אושר-" עצרתי לשנייה. "אתה לא כאן… ההכל שלי, הוא לא שלם."

…

ידי אחזה בידית הדלת היקרה, פתחתי אותה באיטיות כאשר צעדתי על רצפת השיש הלבנה. נשמתי עמוק, זה היה יום קשה שבו שמתי את כל האימה שלי אצלו. ריחות משכרים הכו באפי, הם רק משכו אותי להיכנס אל עומקו של הבית הגדול. אחרי שהוסוק מת, אני וטאהיונג החלטנו שאנחנו חוזרים לגור ביחד… כולנו, כמשפחה אחת גדולה. משפחה אחת גדולה הייתה פעם החלום שלי, משפחה אחת גדולה ללא בעיות, משפחה אחת גדולה ללא סיבוכים או סכנות. רציתי שנחייה חיים מלאים, רציתי לראות את הילדים שלי גדלים, רציתי את טאהיונג… רציתי את כולו. רציתי את הנער הזה שלחצתי לו את היד ביום הראשון בו נפגשנו, רציתי את הבחור הזה שלימד אותי לאהוב, את הבחור הזה שהיה שם בשבילי כאשר רציתי לוותר, את הבחור הזה שאיתו התחתנתי ועליו הכרזתי כשלי. טאה… הלב שלי, הלב השלם שלי בהתגלמותו.