Your Pain Is Mine [J.JK&K.TH]

קטן - פרק 6

בתחילת הפרק יש ויקוק וגם בסוף
וכל האמצע זה.. #יונמין !!!
*
"שכחת? אתה לא יכול לישון במיטה אחרת, זה לא טוב לך." מה הולך ביניהם? הם נישמעים כמו בחורות, דואגים לי אחד לשני. "לא יקרה כלום, זה רק לילה אחד!" העצבים החלו לעלות לי שוב, אני לא אוהב את זה..
"עזוב, זו המיטה שלך. תישאר כאן טאהיונג!" נשמתי לרווחה, טאהיונג הוא הפרטנר שלי הלילה! 😏

"ביי ג'ימין." הוא מלמל בחיוך, קולו העמוק גירה אותי. אבל זה לא הספיק לי.
נקודת מבט ג'ימין
השעה כבר מאוחרת, אני עייף מת ואין לי איפה לישון. הסתובבתי בפרצוף עצוב סביב הבית. הוסוק ישן על הספה ככה שלא היה לי מקום פנוי, רק בחדר של..
יונגי! 😱
אני לא רוצה ללכת, אבל מצד שני כן, אני עייף, אבל אני לא בטוח שהוא יתן לי לישון..
כן, אני פארק ג'ימין מפחד מיונגי.
תינוק שכמוני!
(｡>﹏<｡)
הגעתי לדלת החדר שלו, מעט חושש ממה שיקרה..
💀Yoongi💀
( השלט של החדר)

פתחתי את דלת החדר שלו, מוצא אותו מעשן על המיטה כשבקבוק אלכוהול בידו.
לא לימדו אותו שלא מעשנים בבית?!
"אהה פארק ג'ימין!" הוא התקרב אליי בצעדים בטוחים. "אחחממ.. אחחמ.." השתנקתי, נרתע לאחור הריח הזה עוד יהרוג אותי. "מצטער.." הוא כיבה את הסגרייה במהירות וזרק לי חיוך. מה עובר עליך מין יונגי?
"מה.. אתה צריך?" הוא התקרב אליי יותר. "א-אני צריך מיטה.." גימגמתי מביט בעיניו הכהות, הוא קרוב מידי..
"מיטה אה? אני מכיר את הראש שלך.." הוא היכה את ראשי, מתגרה בי. "א-אני לא רוצה כלום! באמת!" הרגשתי שפניי מאדימות.
איך הוא יכול לחשוב עליי כאלו דברים?
"אז..? זו באמת מיטה אה?" הנהנתי, הוא גירד בעורפו במבוכה. "אז אני יכול לישון כאן?" הוא הנהן, מסדר את הטרנינג שלבש. "בתנאי אחד!" בלעתי את רוקי, שוב טובע בעיניו הקטנות. "תספר לי מה היה בינך לבין ג'אנגקוק!"
לא חשבתי שזה יעניין אותו, הוא אף פעם לא התעניין בי ובטח שלא בעבר שלי. פתאום הוא השתנה, נראה כי האלכוהול עשה את שלו.. (למרות שיונגי היה די פיקח..😅)
"לפני פחות מעשר שנים," התחלתי לספר, מתרשם מהאופן שבו יונגי הקשיב לי. "למדתי בבית ספר בבוסאן." שוב הרגשות עלו בי, הרגשתי כל כך בודד ועכשיו אין אף אחד שינחם אותי.. "סבלתי מהתעלליות, עינויים, איומים.." דמעות החלו לרדת במורד לחיי. אני זוכר הכל, אני יכול להרגיש את זה שוב, אני שוב מפחד. "הכל בגלל.." ניסיון כושל להמשיך והוא רק מביט בי מחכה. "שהייתי קטן וגם.. קצת שמן." בכיתי, לא יכולתי יותר התפרקתי ליד האדם שהכי לא רציתי שיראה אותי בוכה - האדם שידע את חולשותיי ואת פחדיי..
"א-אני מצטער, אתה לא חייב להמשיך." ידו החמה ליטפה את גבי והעבירה בי צמרמורת נעימה.
אני מוזר,
אני פחדן,
אני טיפש,
אני רוצה..
ולא רוצה!
"ז-זה ב-בסדר אני יכול להמשיך." ניסיתי לעצור את הדמעות ואולי גם להיות חזק יותר, לפחות בפניו..
"אז הם הציקו לך רק בגלל המראה שלך?" הנהנתי משפיל את ראשי, פניו התרצנו. "אל תשפיל את הראש שלך בחיים!" הוא הרים את ראשי בידו העדינה, גורם לי לחייך חיוך קטן.
"אני ניסיתי לעצור אותם, עשיתי מה שיכולתי.." שוב הדמעות ירדו במורד לחיי והוא היה שם - כדי למחות אותן. "לא סיפרת להורים שלך?"