Your Pain Is Mine [J.JK&K.TH]

פרק 11 - אני לא בודד יותר

כשהייתי ילד גרנו בבוסאן, לא היה לנו הרבה אבל שמחנו עם מה שהיה לנו. היתה לי אמא ואח קטן וגם אבא חיינו בשלום ובשלווה.

כשהייתי בערך כבן 10 אבא שלי מצא עבודה חדשה בסאול, הוא היה צריך לעזוב בשל כך את הבית לעיתים קרובות, אמא שלי לא ממש אהבה את זה אבל היא נתנה לו אפשרות לעשות זאת למרות שהעדיפה שנישאר משפחה מאוחדת ונסתפק במה שיש.
אבא החליט לעזוב יום אחד ואני בחרתי ללכת איתו, עד היום אני לא מבין למה.

פלאשבק

"אל תלך!" אימי התחננה אליי, אבל משהו בתוכי אמר אחרת. "אתה לא מכיר את אבא שלך מספיק טוב כדי ללכת איתו!" היא צעקה אחריי, אבל אני בשלי. "היונג תשאר איתנו." ליטפתי את ראשו של הקטן "מצטער, אני הולך.." פסעתי אחרי אבי בביטחון.
"אפאצ'י, אני בוחר להיות איתך!" חייכתי אליו, הוא החזיר לי חיוך אבל משהו בו לא היה ניראה לי אמין. "תכנס למכונית בן, יש לי הרבה מה לעשות היום." נכנסתי למכונית בלחץ כשאני מנסה להתעלם מהמבטים של אימי ואחי הקטן, הרגשתי את הקרירות באוויר.
"אני רעב." אמרתי במשך הנסיעה הארוכה מספר פעמים, אך האבא שלי כאילו לא שמע אותי. "אפאצ'י!!!" מצאתי את עצמי צועק והוא סופסוף שלח לי מבט. "כן בייבי." הוא צעק בחוסר סבלנות והמשיך בנסיעה. בייבי? ממתי הוא משתמש במילה הזו?
"אני רעב! ממש רעב!" צעקתי בבכי גורם לו לגכח. "תהיה בשקט! אני אמצא לך משהו!" נחרדתי, לא האמנתי שהוא מסוגל לצעוק ככה.
באותו רגע הבנתי שזה לא האבא שהכרתי.
*
כבר שבועיים שאני לבד בבית ריק רק הקירות מנחמים אותי, אבל מהרגע שהגעתי הנה הבנתי שאין לי דרך חזור.
הבית היה גדול ומואר יותר מהישן. אבל לא היה בו רגש וחום אני בוכה לכרית כי היא היחידה שסופגת, מנסה להחזיק מעמד עד שאבא שולח לי אוכל, עד שהוא מגיע מידי פעם לבקר אני לבד.
יש לי הכל אבל אין לי כלום, אבא דאג שלא יחסר לי דבר אבל בעצם שכח לתת לי את הדבר הכי חשוב, חום, אהבה, דברים שהיו לי ולא יהיו לי לעולם כניראה..
לפעמים אבא לוקח אותי לעבודה שלו וזה בתור טיול, אבל רוב הזמן אני בבית לבדי.
ככל שאני גדל הוא רק שוכח ממני!
עד שיום אחד הוא נעלם לגמרי, האבא שהיה לי רק שולח לי כסף ודברים, לא מדבר איתי הרבה, אני לא מכיר אותו, בדיוק כמו שאמא אמרה, אני אפילו לא יודע במה הוא עובד.
כל מה שאני יודע זה רק כסף.
***